לחשוב בעברית על מלחמות אמריקניות

15 באוגוסט 2016 - Leave a Response

המסוק של אוליבר סטון מול המסוק של דוד ריב – כבר די הרבה זמן אני חושב על כמה מעט אני יודע על המלחמה בעיראק. בוודאי תגידו לי, מה איכפת לך מהמלחמה בעיראק? מה אבד לך בעיראק? אתה לא סמי מיכאל או יאיר דלאל או דודו טסה. וזה כמובן נכון. העניין שלי בעיראק דומה מאוד לעניין שלי בוייטנאם, כלומר, עניין שנובע מכך שעיראק, כמו וייטנאם, היא מקום בו הצבא האמריקני נשלח להשיג משהו ולא ברור עד היום מה היה הדבר הזה, והאם הוא הושג, והאם זה היה שווה את זה. כלומר, אני יודע שבעיראק היה קבר בעיר מוסול שאמרו עליו שהוא של יונה הנביא כי נינווה נמצאת בעיראק, אבל דאע"ש פוצצו אותו ב 2014. אבל אני לא קורא ספרים על עיראק כדי להבין את יונה הנביא או את משל הקיקיון. העניין הכפייתי שלי בשתי המלחמות האלו גרם לי לקרוא ספרים ולצפות בסרטי תעודה ובעיקר, לחשוב המון על המלחמות האלו. זה חורק לי בראש, אולי בגלל סצנה שמתוארת בביוגרפיה של הו צ'י מין שכתב ויליאם דויקר בה הוא מתאר את הקרב של דיין ביין פו.

בקרב הזה בין הצבא הצרפתי והוייט קונג החיילים הצרפתים מבינים שהמוצב שלהם תחת התקפה והם צריכים תגבור. ברגע הזה הם נמצאים תחת התותחים הוייטנאמים שתופסים עמדה מעליהם, הצרפתים פשוט לא חשבו שהוייטנאמים יוכלו להעלות לשם תותחים. מה שקרה זה שהוייטנאמים פירקו את התותחים למרכיביהם השונים, הובילו אותם בשיירה דרך הג'ונג'ל (לא מעט בזכות נשים וייטנאמיות שסחבו את החלקים האלו) והרכיבו אותם מחדש מעל ראשי הצרפתים. בנקודה הזו חיל האוויר הצרפתי מזניק מטוס עם צנחנים והצנחנים צונחים כדי לתגבר את המוצב. אבל הוייטנאמים פשוט מרימים את הקנה ויורים בצנחנים כשהם עדיין באוויר. צנחן צונח חי, נורה, ופוגע באדמה כשהוא מת. כשקראתי את הסצנה הזו לא יכולתי לשאת אותה. מה אפשר להגיד על מוות כזה? שהם מתו למען צרפת? שהם מתו למען האימפריה הצרפתית בהודו-סין? הצרפתים הובסו בדיין ביין פו, הקצין שהיה אחראי על אבטחת המוצב התנצל בפני החיילים שלו והתאבד, והצרפתים חזרו הביתה רק כדי שהאמריקנים יחליפו אותם.  האלמנט הצרפתי במלחמה הזו מופיע בכמה סצנות שנחתכו מהסרט "אפוקליפסיה עכשיו" והוחזרו בגרסה שלמה יותר ב2001 ובסרט תיעודי מופתי על מלחמת וייטנאם שנעשה בזמן אמת ונקרא "בשנת החזיר". בסרט מופיע הפרופסור הצרפתי פול מוס. פרופסור מוס איבד את בנו במלחמת וייטנאם הצרפתית. אנו נשוב למוטיב הזה, של אבות שכולים שמדברים על מלחמות, בהמשך.

מלחמת עיראק היא מלחמה שהתרחשה ממש עכשיו, כשהיא מתועדת ומדוסקסת לעייפה. נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש וראש ממשלת בריטניה טוני בלייר טענו שהמלחמה הכרחית כדי למנוע מסדאם חוסיין להפיץ נשק להשמדה המונית והציגו תמונות ומידע מודיעני כדי לגבות את זה. המוני אנשים הפגינו בלונדון נגד המלחמה וזה לא עזר, בריטניה יצאה למלחמה הזו. הצבא הפולני פיקד על הכוחות הלא-אמריקנים בעיראק. אמריקנים שמאלנים כמו ג'לו ביאפרה הזכירו שארצות הברית מכרה לסדאם חוסיין נשק למלחמתו נגד איראן ולא עשתה דבר אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, בה תושבי ישראל ישבו במקלטים וצפו בעולם הערב, כדי למנוע מצבאו של חוסיין לטבוח בכורדים באמצעות מסוקים. הקואליציה, די מבויישת אחרי הטבח הזה*, קבעה שאסור לחיל האוויר העיראקי לפעול יותר ובמשך כל השנים מאז סיום מלחמת המפרץ הראשונה שלחה מטוסים אמריקנים כדי להפציץ מטרות בעיראק. זה לצד סנקציות כלכליות שנועדו להבהיר לאזרחי עיראק וילדיהם הגוססים שהם אשמים בכך שחוסיין עדיין בשלטון. מלחמת עיראק הייתה אמורה לעצור את חוסיין מלהפיץ נשק להשמדה המונית, לבנות דמוקרטיה עיראקית משגשגת, וכל זה בעלויות אפסיות כי הנפט העיראקי (ולא משלם המסים האמריקני) היה אמור לשלם על כל זה. הדמוקרטיה העיראקית הייתה אמורה להיות התחלה של אפקט דומינו בו כל ארצות המרחב תהפוכנה להיות דמוקרטיות. אפקט הדומינו ממלחמת וייטנאם, בה ארצות הברית רצתה למנוע מהמרחב הדרום-אסייאתי להפוך לקומוניסטי, חזר פעם נוספת.

אבל לא נמצאו כלי נשק להשמדה המונית, הצבא האמריקני הגדול שתחת הנחיות דונלד רומספלד הצליח לכבוש את עיראק כולה בכמות מזערית של כוח אדם (הרבה פחות ממה שהצבא ביקש) גילה שדווקא צריך כוח אדם כדי לנהל טריטוריה ולהבטיח את בטחון האזרחים בתוכה. אבל לא היו מספיק חיילים כי הצבא האמריקני לא רצה לשלוח אותם וחשב שהעיראקים, בתנאים החדשים של החירות, איכשהו ידאגו לעצמם. בספרו "שער המתנקשים" ג'ורג' פאקר מתאר את זה, מצב בו אידיאולוגיה, האמונה לפיה העיראקים יכולים להאחז בחירות ולבנות את עצמם מחדש לבד – מונעת מאנשים חכמים וחרוצים לעשות את הדבר ההגיוני.

  הנפט העיראקי התגלה כבלוף, השילוב של ההפצצות, הסנקציות, והדיקטטורה של סאדאם הובילו לכך שלא היו לעיראק תשתיות להפקת נפט ראוי לקניה. מומחים לאנרגיה שהפנטגון שכר עבור חוות דעת אמרו את זה לפנטגון לפני המלחמה, אבל המידע הוצנע. לא הגיע אל מקבלי ההחלטות ובוודאי שלא אל הציבור. הדיקטטור חוסיין הועמד למשפט ונתלה, הבנים שלו, שאין מחלוקת על כך שהיו קרוב לפסיכופטים – נהרגו. מה שקרה אחר כך זה שעיראק פחות או יותר התפרקה לחחתיכות בגלל מלחמת אזרחים, בגלל השפעה איראנית, בגלל שהשלטונות האמריקנים פירקו את צבא עיראק וחלק גדול מהגנרלים והלוחמים הפכו להיות תומכי דאע"ש  ובגלל שהכורדים רוצים להיות עצמאיים. אבל עיראק לאט לאט נעלמה מדפי העיתונים ומסכי הטלויזיה במערב.

הצבא האמריקני, אחרי שורה של גנרלים פחות או יותר בינוניים, מצא את מושיעו בדמותו של גנרל דיוויד פטראוס. פטראוס הורה על תגבור מאסיבי של הכוחות ושיתוף פעולה עם מנהיגים סונים מקומיים כדי להשיג רגיעה בה יוכלו הכוחות האמריקנים להתקפל מעיראק סוף סוף. אב שכול אחר, פרופסור אנדרו באסביץ' שבדומה לפרופסור מוס, שירת בצבא של ארצו, מתח ביקורת חריפה על גנרל פטראוס וטען שכחלק מהמבצע שניהל האמריקנים פשוט מאוד שילמו למנהיגים מקומיים כדי שלא ירו על חיילי ארצות הברית בזמן שהם מתקפלים. את הירידה במקרים של התקפות על אמריקנים באבסיץ' מייחס לאינטרסים מקומיים של העיראקים. לא לחוכמה או אומץ מצד צבא ארצות הברית. בקורס שלו, "המלחמה האמריקנית הגדולה במזרח התיכון", באסביץ' אומר דברים שאולי רק לאב שכול מותר לומר אותם בגלוי. הצבא האמריקני סובל מהנהגה פוליטית שאינה לוקחת אחריות על מעשיה, משירות מודיעיני שאינו מצליח להבין את העולם או לחזות מה יעשו ראשי מדינות אחרות, ומפילוסופיה חסרת אחריות בה טכנולוגיה  אמורה לפתור את כל הבעיות. כולל בעיות שאינן פתירות כלל . כמו השימוש במזל"טים להרג לוחמים באפגניסטן, מדיניות שגם לה אחראי במידה רבה גנרל פטראוס. בזמן שברור לכולם שההרג הזה, גדול ככל שיהיה, לא יכול לפרק את הטאליבן ולהחליפם בשלטון אחר.

את היחס של החברה האמריקנית לחיילה מכנה באסביץ' חסד זול, מושג מהתיאולוגיה של הכומר הגרמני דיטריך בון הופר שמתאר מצב בו אנשים משלמים מס שפתיים לערכי הנצרות בלי באמת להקריב שום דבר למענם. וכך הם נעשים מילים יפות ללא כיסוי. את ישראל הוא שם בשורה אחת עם ארצות כמו פקיסטן וערב הסעודית, כלומר, מדינות עם אוכלוסיה דתית שאינה תמיד אוהדת את ארצות הברית וממשלה שלא ממהרת לסייע לאמריקנים להשליט את רצונם בעולם. בניגוד לאחרים, הוא לפחות מציין שגם אם הסכסוך הישראלי-פלסטיני יפתר מחר עדיין תהיינה בעיות במזרח התיכון שארצות הברית לא תוכל לעשות הרבה בקשר אליהן.

ייכול להיות שהסיבה שאני חופר עוד ועוד בנושאים האלו (בזמן שלא חסרות עוד מלחמות, עוד שקרים, עוד מעשי זוועה) היא שאני מתקשה להגמל מהמחשבה לפיה לאלו מאתנו שהתמזל מזלם לחיות בדמוקרטיה יש מחויבות לפחות לדעת מה באמת קורה. וזה באמת משהו שצריך לעורר תמיהה, בשיטה שתחתיה אנו חיים כיום כל המידע קיים. בספריות או באינטרנט, בקומיקס או במכונות משוכללות של מציאות מדומה. אבל אנחנו לא רוצים לדעת. אנו מעדיפים להתרגש. בספר "ראש צנצנת " הנחת האמריקני אנתוני סוופרד מתאר איך כל סרטי המלחמה החכמים והרגישים, שנועדו לגרום לצופה לחוש שהמלחמה היא רוע צרוף, כמו פלאטון של אוליבר סטון – מוקרנים עבור הנחתים בהפלגה אל היעד לצד סרטים כמו רמבו וככה נוצרת סוג של בלילה צבעונית ומשמחת בה הפיצוצים מגניבים והנחתים מתדלקים סוג של אנרגיה אגרסיבית לפני המלחמה. סרט שנועד להיות אמירה כנגד המלחמה חוזר להיות חלק מהמלחמה כי מסוקים זה מגניב. המסוק הוא כמו מלאך מפלדה שיכול להרים חייל פצוע ולפנות אותו לבית החולים או לירות טילים רצחניים כלפי האויב ולהבעיר אותו. המסוקים הסובייטים היו האלמנט שהכי הפחיד את המוג'הדינים באפגניסטן ואחד הסרטים הבודדים שנעשה על המאמץ הצבאי האמריקני בסומליה נקרא בלאק האק דאון. שמדבר על מסוק שמתרסק. הצייר הישראלי דויד ריב מצייר בציורים שלו, באופן כפייתי כמעט, מסוקים. כחלק מהמאמץ רב השנים שלו למצוא נתיב ציורי לעסוק במציאות של מלחמה שאינה פוסקת. לצייר מסוק זה כמו לסרוג ביקיני, מסוק זו טכנולוגיה. הדבר הנכון הוא לצלם מסוקים ולהקרין דימויים של מסוקים. אבל לצייר מסוקים, להתעכב על מסוקים, על כך שהם קיימים בעולם ומופעלים בעולם כסוג של מלאכי מתכת גואלים/הורגים. אולי כאן יש קצת פתח לתקווה.

דוד ריב מסוק*

כמו מקרים אחרים בהם המערב יצא למערכה וניצח גם בעיראק החדשה נבנה מוזיאון שמתעד את הפשעים שנעשו נגד הכורדים. האינטלקטואל העיראקי-אמריקני כנעאן מקייה הוביל את העשייה בתחום הזה.

הישראליות כמוצר צריכה לפולנים

20 בינואר 2013 - Leave a Response
מוזיקת רחוב מטרו

נגן רחוב במטרו פוליטכניקה, כשאין חוזי עבודה קבועים, הצעירים פורטים על מיתרים

רגע לפני הבחירות, מבט מבחוץ –  אחד הדברים שיכולים להפתיע ישראלי בפולין והארצות ממזרח לה זה עד כמה ישראל מבחוץ נתפסת כסיפור הצלחה גדול. כארץ שכלכלתה חזקה וצבאה אדיר ועצום. ישראלי בפולין מרגיש את זה בהמון תחומים. למשל, בן זוגה של ידידה טובה (שניהם אגב נוצרים אדוקים ואוונגליסטים) מסרב להאמין לי שכישראלי אין לי ויזה אוטומטית לארצות הברית והייתי צריך להמתין בשערי השגרירות האמריקנית ולעבור את אותו תהליך כמוהו. (הפולנים נוטים לחשוב שהאמריקנים מפלים אותם לרעה כי התקשורת כאן מכסה בהרחבה את מה שהצבא הפולני עושה באפגניסטן, זוכרים? אפגניסטן?) פולנייה שאני פוגש לראיון אומרת לי שאני יפהפה ושאנו הישראלים "אתם כולכם יפים, וכל כך מיוחדים בפנים שלכם." יש מסעדות ישראליות – יהודיות בוורשה ובקרקוב ואפילו בקילצה. מעצבים ישראלים מוכרים תכשיטים בבוטיקים פולניים. אתגר קרת  ומאיר שליו קופצים לפה לפעמים כדי לשוחח עם קהל המעריצים הפולני שלהם ולחלק חתימות וראיונות. כמו בכל העולם, גם פה הסכסוך הישראלי-פלסטיני זוכה לכותרות.

ישראליות כמוצר צריכה - גרוסמן

המוות כדרך חיים של דוד גרוסמן (אוסף מאמרים מחתימת הסכם אוסלו ועד עשור אח"כ). באנגלית. בבית הקפה לוקאלנה בוורשה. 39 זלוטי.

אתגר קרת בראיון למגזין האוכל וסגנון החיים Kukbuk

אתגר קרת בראיון למגזין האוכל וסגנון החיים Kukbuk

כל זה נורמלי כמובן, בעולם שבו קפוארה ברזילאית מושכת קהל בנחלת בנימין בירושלים ומול תחת הרכבת של קרקוב אין סיבה שקרב מגע ישראלי לא ימשוך קהל בוורשה. אבל דווקא כתבה שקראתי לפני כמה שבועות בניו-יורקר גרמה לי לקשור יחדיו כמה חוטים שנעלמו ממני לפני כן. הכתבה הייתה על השף הישראלי שעשה את זה בגדול בלונדון יותם אוטולנגי. למי שלא מכיר, יותם אוטולנגי הוא אחד השפים המצליחים ביותר בבריטניה כיום. בין היתר בשל השותפות שלו עם סמי תמימי, ערבי-ישראלי ממזרח ירושלים. הכתבה מתארת את הצלחת השותפות ואת הקווים המשותפים לשניהם (הומואים, אאוטסיידרים).  מה שמשך את תשומת לבי זה שהישראליות, שאולי לפני שלושים שנה הייתה אוטופיה עבור המערב (חלוצות יפות צמה ותפוזים) והציעה משיחיות ארצית מאוד הפכה לעוד מוצר צריכה. יין מיקבי הברון הוא יין טעים, אבל גם יין מצ'ילה. אם ישראל באמת צריכה תמיכה ועניין מהמערב כדי להתקיים הפיכתה למוצר צריכה מן השורה, ללא ייחוד, אולי פועלת למען הנורמליות של ישראל אבל פוגעת באינטרס הקיומי הזה. אם הוא עדיין קיים.

כרזה שהפיצה הקרן הקיימת בפולין בין שתי מלחמות העולם שקראה להתיישבות יהודית בעמק יזרעאל . מקור: 1925 "יידישע אילוסטרירטע וואך" מארכיון בית לוחמי הגטאות

Israeli wine January 2013

יין ישראלי בחנות Kondrat בוורשה, כי עם הצלחה לא מתווכחים

מוצרי צריכה, אבל תגידו לי, יש צרכנים? – בשיחת טלפון עם אמא שלי שתחיה היא אמרה לי שהדור שלנו (שלי) הוא דור מבוזבז. אמרתי לה שאם ככה אנחנו דור שבזבזו אותו. לא רק "אנחנו" בישראל אלא גם ה"אנחנו" בפולין. אחת העובדות שידועות היטב למי שחי בפולין היא שלצעירי פולין יש קושי בלהשיג חוזי עבודה קבועים. קביעות הפכה לדבר נחשק וקשה להשגה בכל המערב, לא רק בפולין, אבל בפולין חוזה תעסוקה עם קביעות גם קשור לביטוח בריאות. אתם יודעים, הדבר הזה שבלעדיו קשה מאוד לקבל טיפול רפואי במקרי חירום או אפילו לצאת לחופשת לידה בביטחון שהמעסיק יחזיר אותך לתפקיד אחרי שתלדי בשלום והפעוט יהיה גדול יותר. וכשיש שפע של צעירים משכילים ומעט משרות (וקיצוצים בהרבה תקציבים ממשלתיים) המציאות היא שקביעות, ועמה היכולת לתכנן את החיים שלנו, הולכת ונהיית נדירה מאוד. זה לא מקרי שבני הדור שלנו בפולין (ילדי שנות השמונים) הם ילדים של שנות המשטר הצבאי (1981-1983) בו היה פשוט עוצר בלילות.  זה גם הדור שנולד אל כיתות צפופות, תחרות במקומות העבודה, קריסה של פולין העממית (למרות שהם היו קטנים מכדי להבין את ההשלכות של זה), וההתחלה של הדמוקרטיה החדשה. זה גם הדור ש, בהכללה, עדיין נאיבי ביחסו אל המערב.  הדור שהיגר מפולין כשפולין הפכה לחלק מהאיחוד האירופי והיה אפשר לעבוד באנגליה ואירלנד כשעדיין היה שם טוב יותר. זה הדור שבהכללה לא ממהר להוליד ילדים וחושש לעתיד קרנות הפנסיה שלו. זה לא מדויק להגיד שיש פולין מערבית עשירה ופולין מזרחית ענייה וביניהן גבול, יותר מדויק לומר שיש על האוטובוס הפולני צעירים שכבר היום חיים ב"גלות פנימית" וחושבים על עצמם באנגלית אמריקנית (כמו שבישראל יש כאלו), זקנים שמגרדים פרוטה לפרוטה כי אין להם ממה להתקיים, בריונים ששותים בירה ומגהקים וכל האוטובוס פוחד מהם, ומהנדסים ומורים וכל שאר האזרחים שרק רוצים להגיע הביתה בשלום. פולין היא תרבות וחברה עם רבדים רבים, חלקם דקים מאוד. ולא כולם קשורים ליהודים, למשל, הנה מגזין חדש שמוקדש כולו לנושא של גירוש שדים. (לפי המגזין מספר הכמרים שמתמחים בזה במגמת עלייה בכנסייה הקתולית).

מגזין קתולי לגירוש שדים

מגזין קתולי בפולין לגירוש שדים, בכריכה יש תורנות, פעם כומר, פעם דוגמנית. שיהיה מעניין

סוף הקו מטרו

תחנת המטרו קאבטי, התחנה האחרונה על קו המטרו של ורשה.

צורה מודרנית ריקה, מחכה לתוכן – אני חושב, ואת המחשבה הזו אני משכיל לבטא רק עכשיו תוך כדי כתיבה, ששלושים השנים האחרונות היו סגירת הפער הצורני בין פולין ומערב אירופה. (במקרה או לא, זה גם היה פרק הזמן בו נבנתה הרכבת התחתית של הבירה). פולין שיש בה אוטובוסים, קניונים, רכבות מהירות, ומטוסים חדישים היא אותה פולין שיש בה אחוזי לידה נמוכים מאוד, קבוצה הולכת וגדלה של זקנים, ועניין מפתיע, כמעט של מתבגרים, בזהות עצמית וחיפוש אחר ערכים. אפשר לראות את זה כטרגדיה גדולה, אפשר כמשחק.

גיבורי משחק בחנות משחקים בקניון Blue City בוורשה

גיבורי משחק בחנות משחקים בקניון Blue City בוורשה

ההגיון של מנוע ההנצחה

1 בינואר 2013 - Leave a Response

memeory wall KD 2 with break

קוזמיר, הבלחה –  נוסעים לכמה ימים של חופשה בקז'ימייש דולני  (Kazimierz Dolny).  עיירת קיט קטנה ומאוד תיירותית (הרבה מסעדות ובתי קפה) מחוץ לוורשה. הנסיעה אורכת כשלוש שעות ועוברת ברובה במישורים אפורים ועניים למדי של פולין מהם אני זוכר מבנה אחד שהצחיק אותי, קבב לנהגי משאיות בשם "מתחת לכלב". האוטובוס יצא מהרחבה תחת ארמון המדע והתרבות בוורשה ועצר בתחנת האוטובוס של קוזמיר, כלומר, שינע אותנו מנקודת עושר אחת לנקודת עושר שנייה. הכוונה ב"עושר" היא יחסית, ורשה אינה עשירה כמו ברלין וקוזמיר אינה עשירה כמו איסט האמפטון שבארצות הברית. העושר יחסי למרחב בו הנקודות האלו מתקיימות.  את הנקודה הזו אני רוצה להקיף בלורד שחור מנטלי, מה שהמציאות מחייבת זה כבישים וקבביות. העושר פותח את האפשרויות הנוספות.

בקוזמיר אנחנו מבקרים באתר ההנצחה ליהודי המקום שנרצחו בשואה (לפני מלחמת העולם השנייה מחצית מתושבי המקום היו יהודים). אתר ההנצחה אינו האתר היחיד שמוקדש להנצחת היהודים בקוזמיר. בנוסף אליו יש מוזיאון יהודי קטן בבניין שהיה בית הכנסת של קוזמיר (בסמוך אליו יש בית הארחה בשם "ביתנו"). בעיר גם ניתן לרכוש שפע של ציורים של יהודי דתי סופר כסף ובובות של יהודים דתיים נושאים שקי כסף. הציורים והדמויות לא נמכרות מתוך שנאת יהודים פשוטה אלא באמונה שעצם ההחזקה באובייקט תוביל להשפעה של הון לביתו או חייו של המחזיק בחפץ. בפורום אינטרנטי פולני אפילו ניתנו עצות לאיך "לארח" את היהודי המצוייר בבית כדי שישפיע טובה על בעלי הבית ומה לעשות אם חלילה הכסף לא ממהר להגיע (שורפים את הציור בתנור). זוהי לא שנאת יהודים פשוטה כי לא מבקשים להרוס את היהודי אלא מניחים אותו באותה תיבה מנטלית של פיות מלאכים ושדונים. כלומר, דמות שלא באמת קיימת אבל יש לה כוחות שאינם טבעיים.

פסלון של יהודי להצלחה בעסקים

מול האנדרטה, שנבנתה ממצבות שנגררו מדרכים שנסללו ממצבות שנבזזו מבתי הקברות היהודיים שנהרסו בזמן השואה, אני פתאום רואה משהו שגורם לי לחבר כמה פתילים של מחשבה. כמה ילדים שרבטו על האנדרטה (מתחת למצבה שבטעות הוכנסה אל הקיר כשהיא הפוכה) כמה מילים על כמה שהם יהיו חברים לנצח. זה גורם לי לחשוב על אחד הספרים החשובים ביותר שקראתי ב 2012. ספרו של מירון בנבנשתי "חלום הצבר הלבן – אוטוביוגרפיה של התפכחות."  בספר כותב בנבנשתי  על האופנים בהם התרבות הישראלית השתמשה בטכנולוגיה באופן יצירתי ונועז כדי למחוק את הפלסטינים מהמחשבה הישראלית באמצעות כבישים עוקפי כפרים, חפירת מנהרות בין מעלה אדומים וירושלים היהודית (עמ' 233)  ויצירת היסטוריה בה אין בארץ ישראל פעילות ללא יהודים. הנה דוגמא: "קמה מערכת עצומה של מנהרות המאפשרת ביקור בירושלים התת – קרקעית ומשתרעת ממה שמכונה עיר דוד ועד לצפון העיר העתיקה. העיר התת – קרקעית הזו טווה נרטיב מפוברק, ממש דיסנילנד, שמיועד למחוק את ההיסטוריה הלא יהודית בת אלפיים שנה ויוצר קשר, ישיר כביכול, מתקופת הבית השני ועד לימינו. כך זוכים תעלות ביוב ומרתפים טחובים להפוך למקומות קדושים ולאתרים היסטוריים יהודיים מפוברקים, והמהלך בהם אינו נתקל במציאות המביכה, שהעיר העתיקה והר הבית שוקקים חיים פלסטינים."  (שם)  מול האנדרטה בקוזמיר אני זוכה להבלחה שמנהירה לי מה עושה מכונת ההנצחה של יהדות פולין. הטענה שלה ושל שוליותיה היא שהיא משמרת אתרים ומחנכת לזיכרון. אבל אני מאמין שההגיון הפנימי שלה אחר לגמרי. מכונת ההנצחה עובדת כדי להדמים את הזיכרון היהודי ולאפשר לתרבות המערב המנצחת לראות עצמה כמוסרית וכלומדת מהעבר. כמו שאמר אחד ממורי להיסטוריה בתיכון שמואל הר פז, שהסביר שהוא לא רוצה שנכתוב בשיעורים שלו אלא נקשיב כי "כשהילד כותב במחברת אז המחברת יודעת היסטוריה."  כשיש מוזיאון לאינדיאנים או אנדרטה ליהודים שנרצחו בשואה מי שזוכר זה המוזיאון והאנדרטה. מה שאומר שהילדים שקשקשו על האנדרטה הבינו טוב מאוד את התפקיד האמיתי שלה. כי האנדרטה זוכרת עבורם ולכן הם חופשיים מלחשוב על זה.  אם היו משרבטים שם גרפיטי אנטישמי זה היה דווקא מחזק את ההגיון של המכונה כי לכאורה היא הייתה קיימת כמשקל נגד. זו הסיבה שתרבות ההנצחה של יהדות פולין לא יכולה לסייע להווה יהודי בפולין או להווה יהודי נקודה כי המנוע שלה עובד כדי להעביר את תפקידי התיווך והייצוג לידיים של נציגי תרבות הרוב. שום כמות של בתי כנסת מעץ שישוחזרו או פרסומים אקדמיים על חיים יהודיים לפני השואה לא יעזרו להווה יהודי כי הם חלקים במנגנון אחר לגמרי. מנגנון שגם לו, אגב, יש חשיבות מוסרית. (הדממה של זיכרון צועק, לאלחש כאב כדי שיהיה אפשר לשאת אותו, אינם ריפוי של הכאב אבל אינם שליליים כשלעצמם). כשעמדתי  בבית הכנסת הישן של פוזנן שהפך לבריכת שחייה הבנתי את זה יותר לעומק. בנבנישתי מדבר על כך שהרס הנוף האנושי  מוביל להרס הנוף החומרי. בלי יהודים בתי הכנסת של פולין חרבו או הפכו לבתי קולנוע ובריכות שחיה. בלי מוסלמים המסגדים של ארץ ישראל הפכו לבארים וגלריות. אין סיבה שהפצע ישאר פעור אבל פצע שהגליד אינו סיבה לחגיגה.

בית הכנסת של פוזנן, היום בריכת שחיה

זו הסיבה שיחסית הרבה צעירים יהודיים באים אל פולין (השוליים) מארצות המרכז היהודי (ישראל וארצות הברית) ומתאהבים במכונה הזו. המכונה מאפשרת להם להאמין שהם לוקחים חלק במהלך של תחייה יהודית בפולין ולא לראות את הכפיפות של המהלך הזה להגיון של תרבות המערב המנצחת או שיהדות נמצאת ביחסים מתוחים מאוד עם תרבות המערב המנצחת. התרבות הזו עדיין בתהליך של קרימת עור וגידים בפולין ובשאר ארצות השוליים של אירופה ולכן היא מהוססת יותר וקל יותר לראות אותה. היא קיימת במעט כיסי העושר שמרבבים את המישורים האפורים והכעורים. שלא במקרה, בני האדם שחיים בהם מחוברים יותר למוצרי תרבות אמריקנית עכשוויים מלאנשים שחיים במישורים האפורים ומדהימים את אלו שחיים בתוך תרבות המערב המנצחת בהפגנות קתוליות וגרפיטיים לאומניים או שמרניים. אלו האנשים שבטאקבאקים הישראלים מקללים את בר רפאלי כשהיא מצטלמת בכובעון אדום של סנטה קלאוס או מייחלת לשלום (כלומר, הפסק ההרג). בפולין הם מייחלים לכך שיותר ישראלים ירצחו בפיגועים.

next to home

להוביל את המחנה, במובן זה, אינו לטעון שההמונים מהמישורים האפורים מייצגים את נשמת האומה או הבנייה מיתית אחרת של אמת קפואה. אלא לשמוע את הטונים שמתחת לטרטור המנועים של תרבות המערב המנצחת. ולהעריך את זה שאנו על הרמפה שהמנועים האלו דוחפים קדימה.

גלויות חורף

4 בפברואר 2012 - Leave a Response

(על האוזניות – הנפילה, "אכול עצמך לבריאות טובה יותר")

למה ישראלי בניו יורק יכול לעבוד בהובלות – פוגש ישראלי שחי בפולין כבר כמה שנים טובות לכוס קפה. הוא אומר לי: "אני יודע שאתה קולט אותי בתור ילד טוב ירושלים אבל האמת היא שונה לגמרי. אני למדתי בבית ספר שבעבר היה טוב ונפל קורבן לאינטגרציה. הרעיון נשמע טוב נכון? קח ילדים שלא קיבלו הרבה הזדמנויות בחיים ושים אותם ליד ילדים שגדלו בבתים טובים מה שנקרא והאחרונים יעלו את הרמה של הראשונים. זבולון המר הגה את הרעיון המבריק הזה ונחש מה? אם תבדוק תראה שרק בתי ספר חילוניים היו צריכים לקיים אותו. הדתיים, משום מה, היו פטורים. זה עד כמה הרעיון הזה זכה לאמון. אז אני הייתי חותך משיעורים ועושה עוד כמה דברים שאני לא רוצה להגיד לך אותם כי ההערכה שלך כלפי תרד בהרבה. ומה הציל אותי? ההורים שלי נסעו לאמריקה לשליחות. ושמה, באמריקה, החיים מאוד פשוטים. יש מערכת, ואתה קולט מהר מאוד שמאוד כדאי לך להיות בתוך המערכת. כי אם אתה בתוך המערכת החיים טובים מאוד וזה נורא פשוט להיות בתוכה, הם יעזרו לך להיות בתוכה. אבל אם אתה בחוץ החיים נוראיים. ובאמריקה, אם אתה לא מגיע לשיעור המורה שם לב כי זה העבודה שלו. והוא מחייג להורים. והוא לא מפסיק עד שהוא משיג אותם ושואל איפה הילד? ואם התשובה שהם נותנים לו לא מוצאת חן בעיניו הוא שולח את המשטרה והמשטרה באה ולוקחת אותך לבית ספר כי יש חוק חינוך חובה ואם אתה לא תקיים אותו יקחו אותך למוסד לעבריינים צעירים ושמה יתנו לך חינוך חובה באבו-אבוה. וזה מה שהציל אותי, כי עד אז בחיים לא הצטרכתי להתמודד עם מערכת שהייתה בברור הרבה יותר חזקה ממני ושלא מוכנה לקבל תירוצים."

(ספן עם עין הפלדה – כל הדרך מסביב לכובע שלי )

אנחנו והאוקראינים –  פגישה מקרית עם פסיכולוג פולני שפרש מהמקצוע והולך לסן פרנסיסקו לעבוד במחשבים. "אנחנו הפולנים חושבים שהאמריקנים הם גסי רוח, קולניים, וטיפשים. אבל אתם ממש לא כאלה!" (אני מתקן שאני ישראלי ולא אמריקני) "הם לא כאלה! אני חושב שבמובן הזה הם הרבה יותר מתורבתים מאיתנו. פולין, לדעתי, בעשרים השנים האחרונות הפכה להיות הרבה יותר מתורבתת ורואים את זה אם למשל נוסעים לאוקראינה. אתה צודק בקשר למה שאתה אומר, שזה מגיע מהיחס לחוקים ולמערכת החברתית. פולין עברה תהליך בו אנחנו מתייחסים למערכת החוקים הרבה יותר נכון בתור משהו שהוא שלנו ולא של הסובייטים או של הממשלה שהיא זרה ועוינת לנו. אבל אין השוואה לאמריקנים. אתה יודע שהאמריקנים אשכרה עוזרים לך להגיע לאן שאתה רוצה להגיע אם אתה הולך לאיבוד? (גם הפולנים, אבל אני לא רוצה לקלקל לו את התחושה הטובה שהוא מצא את אמריקה) הבנתי את זה כשראיתי אוקראיני בסן פרנסיסקו. היחס שלו למערכת היה מאוד שונה משלי. אני חושב שהאוקראינים הרבה יותר פראיים בהיבט הזה של "אני מקבל את המערכת אם אני רוצה אבל אם אני לא רוצה יש מקום בו אני יכול להיות חופשי ולעשות מה שאני רוצה." אנחנו הפולנים כבר עברנו שלב, החלל הזה בתרבות שלנו הולך ונעלם. אתה חושב שאצל הסינים למשל זה אחרת? שהם יצליחו לעשות מערכת אחרת? (אני אומר שלדעתי אמריקה הצליחה להטביע את עצמה בדמיון העולמי באופן כל כך מוצלח שאפילו אם סין הודו ואיראן יהפכו לשחקניות חשובות יותר הצעירים באותן ארצות מדמיינים עצמם דרך הוליווד ומדברים אנגלית ולכן אני לא צופה שתהיה תרבות עולמית סינית או הודית אלא שילוב מלא יותר של התרבויות האלו בתרבות העולמית המערבית דוברת האנגלית)  הייתי רוצה להאמין שזה נכון אבל אתה יודע, הפחד הוא תמיד שהתרבות האחרת תבוא ותגרום לנו להיעלם לא? פעם זה היה הרוסים, היום זה הסינים, אבל תמיד יש את הפחד הזה. זה לא נעלם אף פעם."

(הנפילה – האיש שהראש שלו התרחב)    

גא'ז אמריקני וצלצולי כנסיה –  הולך עם חברים טובים לקפה רדיו, מוסד שנוצר לשרת את החבר'ה שעבדו ברדיו אירופה החופשית. אני שואל אותם אם הם חושבים שאנחנו מספיק מבוגרים כדי לאכול שם. החבר שעובד בעץ מציץ בי בעין ביקורתית ואומר: "השפם עוזר, אתה נראה יותר בוגר איתו." הקפה נחמד מאוד ונראה כאילו מאז שנות השבעים לא שינו בו שום דבר. כולל תקליטים ועיתונים. יש סוג מסוים של נהנתנות גרגרנית באופנים שהמערב (אמריקה) מיוצגת בפולין ואני משער בעוד מקומות במזרח אירופה ובעולם הביניים. מקומות שמשרתים פונקציה אמיתית (קפה נעים בו אפשר לעיין בספרים באנגלית למשל, כמו קפה מאסוליט בקרקוב) אבל גם פונקציה מדומה, הרצון להשליך על המיקום הריאלי שלנו (בתל אביב, בוורשה, בקהיר) את הפנטזיה שבעצם אנחנו שייכים אל מקום אחר.      ויתרה מזו, שאנו באמת שייכים למקום האחר. ושנוכל "לעבור מסך" אם יום אחד נגיע לשם. אני נזכר בטור שחיבר דורון רוזנבלום על חנות הספרים אורות הכרך בסן פרנסיסקו ובעיקר בסיום. הפנטזיה שאולי נוכל יום אחד פשוט מאוד לעבור ולחיות לא באימפריה הריאלית אלא בפנטזיה שהוליווד יצרה על האימפריה.* זו אגב אחת הסיבות הטובות ביותר שאני מכיר לחיים מחוץ למולדת, זה מחייב אותנו להתמודד עם מערכת שונה שאין אפשרות להתחכם איתה כי אין לנו מנגנוני תמיכה שיעזרו לנו להתחכם. וההתמודדות הזו מנקה את הדיסק הקשיח מהרבה ג'יפה שהצטברה שם. (אני בעצמי כותב את השורות האלו ממקום מאוד דומה, אבל אחר, בית קפה פולני מאוד שהבעלים מאוד אוהב ג'אז אמריקני אבל לא מדבר כמעט אנגלית. קפה ירושלמי משנות השמונים שאיכשהו התגלגל לוורשה בחורף).  ואז, אם יש לנו מזל ואנו זוכים לחיות מחוץ למולדת ולהשכי ל מזה מעט, אנו רואים שהחיים של הנוכריים אינם טובים בהרבה משלנו. או, אם נהיה בוטים, המחשבה שהאנגלי הוא חלק מהאימפריה נובעת מטעות ישראלית של זיהוי בין סוג הקהילה שיש לנו (ישראל היא בעצם משפחה, אנו נעלבים אם הממשל פוגע בנו ושמחים כשהוא פועל כשורה) וסוג הקהילה שיש לאנגלים. אחת מההפתעות הגדולות ביותר שלי הייתה לשוחח עם אנגלי-פולני שאמר לי שהוא לא מרגיש חלק מהחברה האנגלית למרות שנולד שם להורה אנגלי כי הוא קתולי והקתולים עדין לא חלק מהחברה האנגלית (טוני בלייר למשל המיר את דתו לקתוליות רק אחרי שסיים את תפקידו כראש ממשלה).

* לדעתי, הכתיבה העברית הטובה ביותר בשנים האחרונות שעוסקת ברגישות הישראלית לאמריקה היא של אורלי קסטל בלום. בעיקר בספרים "סיפורי חורף" (2010) ו"טקסטיל" (2006).

(על האוזניות – הנפילה בביצוע לשיר של החיפושיות יום בחיים)

הפולנייה הקטנה עם קעקוע השרוול

8 בינואר 2012 - 4 תגובות

הדחף האלילי לביטוי חושני של רעיונות מופשטים – כשאני נכנס לסטודיו הקעקועים דיו-צעיר (JuniorInk) בוורשה התחושה היא שאני קצת לא שייך. המוזיקה היא מוזיקת הבי-מטאל רועשת, המחטים החשמליות מזמזמות בלהט קולני, רוב הלקוחות הם גברים בשלבים שונים של התערטלות (מעט הבחורות באו עם החבר לקעקוע שלו או שהן באמת חלק מתת-התרבות של הקעקועים). על הספה פזורים מגזינים של "סעודת קעקועים" (Tattoo Fest) ובנוחיות יש מגזינים של בנים. ב"סעודת קעקועים" אגב יש מדור קבוע שנקרא "אפרוחיות קודי" (Kudi Chicks) שבו נשים צעירות מדגמנות את הקעקועים שלהן. בפינה יש פסל של ישו חושף את לבו הבוער ועל הקירות תעודות המחמיאות לסטודיו על מקצועיות. אני פושט את המעיל ומתחיל לשוחח עם האנשים סביבי. מהר מאוד מגיע אחד הלקוחות וחושף בפני את הקעקוע שהוא עושה היום. הטקסט משעשע: "מהלומות חזקות פותחות מנעולים תקועים" (Hard Knocks Unlock Difficult Locks) אני מחייך. אם ככה אתם חנונים מתוקים. חנונים מתוקים לא מפחידים אותי, אני בעצמי כזה. מבט נוסף במגזינים מבהיר לי את זה עוד יותר, קעקועים של וולברין ומגנטו אני מבין לבד.

מהר מאוד מגיע הבעלים ואנו פורשים לבית קפה קטן כדי לשוחח בשקט. הסיבה לשיחה שלנו היא שהבנאדם מוציא לאור לוחות שנה חינמיים שכל מי שמעורב בהם עובד בהתנדבות. הדוגמניות, הצלמים, המדפיסים, כולם. ובגלל שאין כמעט הוצאות הוא מחלק אותם במסיבות מיוחדות שנועדות לחזק את קהילת המקועקעים בפולין. "הקעקועים בפולין זו תופעה חדשה לגמרי של עשרים השנים האחרונות" הוא אומר לי. "ואני רוצה שאנשים יבינו שאנחנו אנשים רגילים לחלוטין ולא מלחים אופנוענים ופרוצות." הוא מראה לי תמונות מהלוח של שנה שעברה ואומר: "הנה, היא מנהלת של מסעדה, והיא מזכירה." הרעיון הוא להראות שאפשר להיות מגניב אבל גם להיות חלק מהחברה הכללית. ואם נאמר את האמת, הסיבה למסיבה היא הבחורות. תמונות של אופנוענים או ישישים מקועקעים לא היו יוצרים עניין שכזה. אני שואל אותו אם הוא חושב שיש בתרבות הקתולית (עם הדגש החזק שלה על ביטוי גופני של מצבים רוחניים, למשל הסטיגמטה) משהו שאוהד קעקועים כביטוי קבוע וגופני של מחשבה. הוא חושב טיפה ואז אומר לי משפט נפלא: "אני אמן קעקועים אחי, אתה שואל שאלה עמוקה אבל אף פעם לא חשבתי על זה. זה שאני קתולי מלידה לא אומר שיש לי קעקוע של לבו הבוער של ישו." ואז הוא עוצר, חושב, מגחך ואומר: "ואללה, באמת יש לי קעקוע של לבו הבוער של ישו! פשוט אף פעם לא חשבתי על זה!" אני מחייך אל הקפה ההפוך, כמו שכתבו הלאומניים הפולנים בסיום מלחמת העולם השנייה, אנו היהודים באמת לא מבינים את הפולנים. אבל יש לנו תובנות מפתיעות לפעמים. במסיבה אני פוגש זוג מתוק ושואל אותם בקשר לקו העדין בין העצמת נשים (הגוף הנשי כאובייקט אמנותי שהאישה היא המעצבת שלו והחושפת אותו) וניצול נשים (הצילומים הם בוודאי אירוטיים אם לא סמי-פורנוגרפיים). בת-הזוג קופצת על השאלה כמוצאת שלל רב ועונה במבטא בריטי משובח: "תראה, אתה הזכרת את נערות האבדון (Sucide Girls) בתור משהו בעייתי כאתר שמתיימר להיות בבעלות נשים וביטוי של בחירות נשיות ובעצם הוא בבעלות של גבר (Sean Suhl) אבל אני מאמינה שהנערות שבאתר הזה, והנשים שבלוח השנה, רוצות להיות נחשקות. כל אישה רוצה להרגיש נחשקת, שמביטים בה, כך שיש פה חפיפה של אינטרסים. הנשים רוצות להיות מושכות והגברים רוצים למכור את המגזינים או לפרסם את הסטודיו או לעשות כסף מהרשת. הרי אם לא היו נשים אתה לא היית פה." בשיחה עם אחת מהדוגמניות (אשת רדיו) אני שואל אותה בקשר למידת החשיפה של הקעקועים שעל גופה. (יש לה קעקועי שרוול מלא, מהסוג שקשה להסתיר מזרים. יש אנשים שמעדיפים קעקועים מוצנעים שניתן להחליט מי רואה אותם ומתי). היא נותנת תשובה מפתיעה בבגרותה: "כשהייתי צעירה רציתי שיביטו בי ורציתי שיחשבו שאני מיוחדת. היום לא הייתי עושה את זה כי הצורך עבר, אבל קעקועים זה לנצח. זה חלק מהעניין. זה חלק ממני."

(על האוזניות – "האסייאתית הקטנה" של גבריאל בלחסן)

אפרוחית קעקועים - ואת גבריאל בלחסן את מכירה פאני?

העשור הרביעי

3 בדצמבר 2011 - 2 תגובות

(ילד מזדקן – כוורת)

"השאריות מחיי המשונים מזינים את דמיונותיהן של חברות האדם" – יש לי יום הולדת ואני עייף מאוד, עייף ויגע ולא ירא אלוהים. בבוקר אני מקבל מסרון יקר מאחותי, ברוך הבא לעשור הרביעי של חייך. אני מחייך ומתקשר להגיד לה תודה. יזוס מריה אכן, זהו העשור הרביעי. אני שם חולצה יפה ואחרי עוד יום עמוס בעבודה הולך לבקר זוג חברים טובים שחיים בקיטון וחצי ליד תחנת המטרו Słodowiec . הוא עובד בעץ, היא מורה לחינוך מיוחד. אני שופך את הלב בצורה שמזכירה קצת את פרשת השבוע בה יעקב אבינו מתלונן מרה. "גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה/ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה/ וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי." אנחנו חולצים שני בקבוקי יין טובים שנתנו לי חברים, מזמינים פיצה אחרי חיפוש ברשת אחר מקום שמוכן לכתת רגלי שליחיו עד למקום בו אנו נמצאים (בסוף מצאנו, La Torre ) ומבלים לילה יחדיו. אשת החבר מספרת איך העלתה בעצמה שבעה עשר ילדים על כסאות נכים במדרגות התיאטרון כדי שיוכלו לצפות בהצגה של בילבי בת גרב וספגה נזיפה מהסדרנים. "אני חושב שאת טובה מדי, היית צריכה להתעקש שהסדרנים יעזרו לך." אומר הבעל. כשאני שואל למה הם עברו דירה הוא מסביר שהדירה הייתה שייכת לסבתה של אשתו ולכן זו הזדמנות לחיות קצת יותר קרוב למרכז העיר מקודם. הסבתא לקתה בשיטיון מסתבר, כשאני מביע צער אומרת אשת החבר בחיוך: "אין לך סיבה להצטער, היא הייתה חרא של סבתא." כשהיא מבצעת את ההזמנה הטלפונית הטלפניסט של המסעדה צוחק כשהיא שואלת אם המחיר לא זול מדי. "גברת, אף פעם לא שואלים אותי את זה. אבל הסיבה היא שיש לנו מבצע מיוחד החודש." אחרי שהוא מביא את הפיצות הוא שולח לה מסרון ומתעניין לדעת איך היה. היא משיבה שהיא ובעלה נהנו מאוד. ("זה תמיד קורה", אומר בעלה, "היה לה קולגה מהעבודה שתמיד היה נאנח בצער ואומר כמה חבל שיש לך בעל עד שתפסתי איתו דיבור.") היא מתארת לי איך כשגרו בפרברים הייתה לעתים כל כך עייפה שהייתה מתיישבת על הספסל בתחנת הרכבת ופורצת בבכי מרוב ייאוש. ("שלוש שעות של נסיעה לעבודה בכל כיוון", אומר בעלה, "תחשוב על זה."). אנו משוחחים על מסע שהם ערכו בנורבגיה. "נורבגיה זה מקום מיוחד מאוד", הם אומרים, "היינו בטיול שמשלב עבודה ומסע. מה שעבור הנורבגים זה שכר צנוע לנו בתור פולנים זה הרבה. והיה איזה איכר פשוט שמשפחתו חיה באזור הזה של נורבגיה אלף שנה. תחשוב על זה, אלף שנה! ולמרות זה שהוא היה המקבילה הנורבגית לעם הארץ הבנאדם הזה היה נוסע בחופשים שלו כדי לגור בכפר באמאזונס ולעזור לילידים שם לבנות בקתות בוץ. אז האיש הזה, שהוא הכי פשוט שיכול להיות כן? מה הוא אומר לנו? הוא אומר לנו. אנו הנורבגים שונים מהשבדים. יודעים למה? כי השבדים פרצו מזרחה ופגשו את הרוסים. שהם תרבות שמבחינה חומרית היא נחותה מהשבדים אבל מבחינה רוחנית היא נעלה עליהם. אז הם מרגישים קטנים ולא בטוחים בעצמם. אנו פרצנו מערבה ופגשנו את האנגלים והאירים, תרבויות מפותחות חומרית אבל פחות או יותר באותה רמה רוחנית כמונו ולכן אנחנו הרבה יותר משוחררים. ניסינו לדמיין איכר פולני חושב במונחים כל כך פילוסופים ולא הצלחנו."

(Trøllabundin – Eivør Pálsdóttir)   

  "אני תוהה אם אני נמלה או דרקון" – לאשת הנגר יש נטייה לדבר מתוך שינה. הבעל מוזג לנו וויסקי ומספר על אחד הרגעים הטובים יותר בחיי השינה המשותפים שלהם. "לילה אחד היא חובטת בי ואני מתעורר. ומה היא אומרת?" (הוא פורש ידיים לצדדים) "אני תוהה אם אני נמלה, או אולי דרקון." (מסתכל מסביב) "אני כנראה דרקון, כי נמלה לא יכולה לעוף" (מנופף בידיים). אנחנו כולנו נשפכים מצחוק. אני מטה את הראש לאחור ולוגם את המשקה. יש הודעה בנייד, אני הולך אל המעיל כדי להוציא את הנייד. יש משהו לעשות בעבודה. אני מחייג לעבודה ומסביר שאני יכול לעשות את זה הערב או מחר בבוקר אבל אני מעדיף שזה יהיה מחר בבוקר. בעבודה מבינים ומאחלים לי מזל טוב. אני חוזר לחברים. סך הכל יום הולדת לא רע, טלפונים מהארץ, מתנות בדואר (דיסק מורוצלב, ספר מסן-פרנסיסקו, ספר מחבר מקומי). בלימודים המטלות נערמות זו על גבי זו, על שולחן המטבח מגזינים שעדיין לא הספקתי לקרוא נערמים מהדורה על מהדורה.   אני מאוד שמח שיש לי עבודה מעניינת, אני מחכה לחופש מהעבודה, אני מתלהב מפרוייקטים חדשים, אני פוחד מפרוייקטים חדשים. השבוע לא הצלחתי לעשות יוגה, אולי זו הסיבה למצב הרוח המדוכדך.

(מאריאנה והיהלומים – אני לא רובוט

תרגום הברית הישנה של גדאנסק במאה השש עשרה – בקורס על האחים הפולנים יש רק שלושה אנשים. חבל, זה קורס מרתק. איפה עוד אפשר ללמוד על התפיסה המקורית של שמעון בודני (Symon Budny) שהיות וישו הוא אנושי לגמרי אבל הולדתו פלאית רוח הקודש בעצם העבירה את זרעו של יוסף אל רחמה של מרים. על הקונפדרציה של ורשה בה האצולה קבעה שיש בפולין חופש דתי (להם, לא לאיכרים). או לשוחח על המטבח הפולני ואיך הוא נפגע בשנות פולין העממית בשל הכלכלה הגרועה והאידיאולוגיה של האחדה והשטחה תרבותית. (מסתבר שבמאה השש עשרה לגדנסק היה הרבה שמן זית ומוצרים ים תיכוניים בגלל שהייתה עיר נמל חשובה ויכלה לייבא מוצרים כאלו בקלות). הבה נפתח את השערים, מזרח פולין מצוברחת בשל אובדן ערי המזרח (קייב, לבוב, מינסק) ולכן תמיד מצביעה לימין. בלודז' יש מילה שמיוחדת להם, ויקסה, כשרוצים להגיד מסיבה. ביום אנדרו הקדוש (30 בנובמבר Andrzejki ) חוזים את עתידות הנערות לשנה הקרובה.  צלב קתולי הוא מימין לשמאל, צלב יווני-אותודוקסי הוא משמאל לימין. קיריל הקדוש היה בולגרי.

(שושנה שחורה – CETI)

לשבת כמו יהודי בפונדק לפני מאה שנה

25 בספטמבר 2011 - Leave a Response

(על האוזניות – ריקרדה פאראסול, לא פאן)

האסאנה של היהודי – יושב עם פשמק מול קארמה קפה ומדברים על בנות. עובר זקן עם זקנתו ואומר לי: "אנשים ישבו כמו שאתה יושב בפונדקים יהודיים לפני מאה שנה" והולך. ואיך אני יושב? על כיסא נוח עם ברך שמאל מקופלת וכף רגל על הכיסא, רגל ימין בחצי ישיבה מזרחית, וזרוע שמאל סביב ברך שמאל. אני מסתכל ימינה על פשמק ובאמת, הוא יושב עם שתי הרגליים על הארץ. אני מסתכל על שאר האנשים בכיסאות הנוח, וגם הם יושבים ככה. הנה הרגע הנוראי בלהיות יהודי בגולה, מישהו ציין שאתה שונה בגלל שאתה יהודי. וזה כנראה נכון. איך אנחנו מגיבים?  יושבים ככה מעכשיו תמיד? (אתה לא תשנה אותי גוי מרושע, אני אשב כמו שעושה לי טוב!) משתנים כי יהודי גאה מישראל חזקה לא לוקח ללב כל תיקון להתנהגות שלו בצורה רגשית? (עכשיו שיש לי נשק גרעיני אני יכול לשבת גם בצורה אחרת, הנה). נכון שפולין החדשה הולכת ונהיית אמריקנית יותר ופחות פורמלית אבל זה הדברים האלו שתמיד יצוצו. כל זמן שפולין תהיה פולין אני מניח.    

(על האוזניות – ריקרדה פארסאול, חנה לאה)

המוח היהודי בגולה ואיך הוא יכול לפורר את עצמו – האם זו הערה אנטישמית? כי שימו לב, אני באמת יושב באופן שונה משאר האנשים. אבל הוא לא אמר אתה יושב כמו יהודי, שזה היה מעליב. אני יושב כמו שישבו אנשים בפונדקים יהודיים לפני מאה שנה. מה שרע פה זה להתנהג כמו שהתנהגו האנשים בהקשר היהודי הזה. פולני "טוב" לא יושב ככה. פולני "טוב" לא יושב כמו שיושבים בפונדקים יהודיים. הוא יושב כמו בכנסייה, יש צורה נכונה לשבת. זה לא רק שאלה של מבטא או אוצר מילים בפולנית. האופן הפולני של איך להיות מורכב מאלפי דברים, למשל, פולני לא שואל מישהו מה הוא קורא כי זה לא מנומס. מה שהוא קורא זה העסק שלו ולא שואלים את זה מי שהוא לא חבר מאוד קרוב. פולני לא מקנח את האף בכיור, אפילו אם זה כיור של שירותים במקום העבודה. כי אולי אחרים ישתמשו בכיור הזה כדי לרחוץ פרות או כלים וזה יגעיל אותם. פולני לא מבקש שיתחשבו בו באופן מיוחד כי פולני מבין שהחוקים נמצאים כדי שיצייתו להם ולא כדי שמי שאוכף אותם יצטרך לשמוע סיפור מורכב עלינו ולמה יש לנו סיבה מיוחדת שמצדיקה את הפטור או ההתגמשות לקראתנו. עצם המחשבה שניתן לדבר עם נותן החוק היא מחשבה "יהודית" בהקשר הפולני. אתם יודעים איך הכומר בוידוי מסמן למתוודה שצריך לסיים? הוא דופק שלוש פעמים על דופן קופסאת הווידוי. באמת, שאלתי חברים פה והם אמרו לי. יודעים משהו? עם יהודים זה לא היה עובד, יהודי פשוט לא היה קם אחרי שלוש דפיקות. יהודי היה אומר: "מה אתה אומר כבודו? לדפוק גם אני יכול" והיה דופק שלוש פעמים. זה פשוט לא אנחנו.

(על האוזניות – ריקארדה פאראסול, שיר שתייה )

זה לא מזוזה, זה ארון קבורה – הנה דוגמא. לפני כמה ימים חבר מהעבודה מראה לי מחזיק מפתחות עם קופסא קטנה מעץ ושואל אתי מה זה לפי דעתי. אני אומר לו שזה נראה כמו מזוזה אבל זה קטן מדי. הוא שואל אותי מה זה מזוזה? אני מסביר. הוא מסביר לי שזה ארון קבורה. כשאני מסתכל אני רואה שאכן, זה ארון קבורה, אבל זו לא המחשבה הראשונה שבאה לי לראש. למה שאני אחשוב את זה? בתרבות שלי אין ארונות קבורה מאז שרבי יהודה הנשיא החליט שיש נוסח אחיד לקבורה יהודית. הוא הגיע למסקנה שזה מה שצריך אחרי שהעשירים החלו לטמון ארונות קבורה מפוארים באדמה והעניים כל כך התביישו שהם לפעמים השאירו את מתיהם ברחוב מבלי לקבור אותם. אז זה המקור למנהג היהודי לפיו אפשר להוציא את הכסף איך שרוצים בחיים אבל כשמתים לא עלינו, יש דרך אחת. מחזיק המפתחות אגב הוא חלק ממסע פרסום של חברת לינדנר. שמצאה שיטה מקורית לפרסם את ארונות הקבורה שלה (של השנה, ושל שנה שעברה). הכנסייה הקתולית כבר גינתה, זה בסדר.  (כן כן, הבלוג משנה את פניו, קצת יוגה, קצת יהדות, קצת פולין, קצת תמונות, לפעמים. לא הכל חפירות).  

 

 

נכנסים לאסאנה על רגלי תרנגולת

3 בספטמבר 2011 - Leave a Response

(על האוזניות – Lombard – Taniec pingwina na szkle )

הסוד של הרגל הקרושה – פולין מרושתת בציונים הקדושים, אלו קבריהם של גדולי החסידות. מדובר במפה יהודית שרוב היהודים החילונים או המתבוללים לא מכירים בכלל. הקהל שהולך לציונים הקדושים הוא ברובו קהל חרדי או מסורתי מאוד. עבורם פולין המודרנית בכלל לא קיימת וורשה זו עיר שצריך להגיע דרכה אל המקום האמיתי, אל הציון הקדוש, ושמה להתעלות ולהגיע לישועות ונחמות.  יש הילולות גדולות ויש קטנות, יש מקומות בהם קל למצוא אוכל כשר ולינה עם מקווה חם ויש מקומות שזה פחות קל. אבל זה קהל נאמן ומסור שהגיע גם בשנות הקומוניזם, מגיע עכשיו, ותמיד ימשך להגיע. בפולין עוצב עולמה של החסידות ובלי החסידות אין יהדות חרדית כפי שאנו מכירים אותה היום.     

זה ציבור מקסים, באמת מקסים. "הייתה לך פעם שבת כזו?" הם שואלים (לא). "שמעת פעם ניגונים כאלו?" (לא). אבל הם גם חושבים באופנים שונים לחלוטין מאלו שאנו רגילים אליהם. שתי נשים חרדיות שואלות אותי ברצינות גמורה למה הגויים חיים. לוקח לי זמן להבין את השאלה, הן לא מתכוונות לכוחות הביולוגים שמפעילים את הגויים כמו דם ומזון ולב. הן מתכוונות לאלו ערכים רוחניים נותנים ללא יהודים כוח רוחני להתמודד עם קשיי החיים. אני מסביר להן שעבור אנשים לא דתיים ערכים הם עניין של בחירה אישית ואפשר למצוא ערך לחיים מהנאה אסתטית, משיקום הטבע, או מחיי משפחה שמחים. הן שמחות על התשובה אבל לא מקבלות אותה. לדעתן מי שלא לומד תורה פשוט מאוד רחוק מכוחות רוחניים שהם היחידים שמספקים כוח קיום.  

בסעודה אחת אני לועס לחם עם שום ושומן ומפסיק אחרי הבליעה הראשונה. אחד החברים רואה אותי ומחייך. "פעם ראשונה שאתה אוכל את זה?" הוא שואל. אני אומר שכן. הוא אומר לי: "אתה בטח חושב שכל מה שאנו אוכלים פה זה בגלל מסורת נכון?" אני מהנהן ולא אומר לו את מה שאני חושב באמת. שזה אוכל של אנשים עניים במזרח אירופה. שזה לא אוכל שבריא לאכול אותו. שהשילוב של חיים של לימוד תורה ומאכלים שמנים ומלאי פחמימות מזיק מאוד לבריאות של החרדי הממוצע. הוא אומר לי: "בוא אני אלמד אותך משהו. לכל חסידות יש את המאכלים שלה. יש חסידות בה לא אוכלים חמוצים לפני ראש השנה כדי לא להחמיץ את הדינים לשנה הקרובה. ואנו אוכלים רגל קרושה, למה בעצם? הרי רגליים של תרנגולת זה לא מאכל מגרה במיוחד. זה אפילו קצת מגעיל הג'לי הזה. ואם נחשוב על מה הלכה התרנגולת אז בכלל לא נרצה לאכול את זה, על אדמה ולשלשת. אבל מה? כשאוכלים מאכל כזה בשבת יש בזה תיקון גדול. כי אם אוכלים מאכל מרגל בשבת אנו מתקנים על כל העברות שרצנו לקראתן על רגלינו שלנו." אני נגנב לחלוטין. מצד אחד, זה סימבולי וגאוני ברמות נפלאות. ומצד שני, אם מעמיסים על החיים מטענים כל כך כבדים של סימבולים מיתיים איך אפשר לזוז? הרי אפילו את סוגי המאכלים אי אפשר לשנות, אז את החשיבה? את ההרגלים? וכאן נכנסים לסחרור בלתי אפשרי. כי החסידות החרדית היא באמת סוג של יהדות אותנטית ובמובן הזה צדקו אלו שפטרו אותם מעול הצבא והפרנסה. כי זו באמת סוג של יהדות שהושמדה באופן ברוטאלי בידי הגרמנים. וזו באמת ציוויליזציה יהודית אחת שראוי לה שתתקיים בתור עוד אפשרות של חיים יהודיים היום. הרי, למה לאכול שיירים משולחן הרב (צריכים לקחת את זה בידיים, לא בצלחת, ורבים על השאריות מי מקבל ראשון) זה פרימיטיבי וראוי לגנאי ולאכול פארסאד זה אקזוטי ומיוחד? למה ללכת לסטופה בודהיסטית זה מרגש וללכת לקברו של יהודי קדוש מאוקראינה זה אידיוטי? או שאנו מקבלים את המשחק הרגשני והמיסטי ואז יש כוחות על ומציאות נעלמה או לא. וזו לא החלטה קלה, מחד יש קיצוניות של יקום מכני וקר בו השמיים אדישים, ומאידך יש עולם בו ניסים יכולים להתרחש ובאמון המטורף בדמותו של הצדיק הולכים אחריו עד לחילול השם (שבתאי צבי) או למשרפות. זו בעצם הקינה של בשביס-זינגר, הצדיקים של תחילת המאה העשרים כבר לא יכלו לבצע ניסים ולגרש שדים. אז עכשיו, אחרי החורבן, ואחרי המהפכה הגנטית, עכשיו הם יצליחו?!

(על האוזניות – Janis Joplin – Turtle blues )  

 "עד שיקום העולם החדש, ובכל כוחו, יושיע את העולם הישן" – אמר צ'רצ'יל באחד מנאומיו והוא באמת צדק. סוואמי ויווקאננדה עשה את זה עם היוגה ההודית באמריקה בתחילת המאה העשרים. מרטין בובר ניסה לעשות משהו דומה עם החסידות אבל לא כל כך הצליח לו, יש לי הרושם שיהדות מתנגדת לניסיונות להפוך אותה למודרנית ביותר הצלחה ממסורות רוחניות אחרות. קרליבך ניסה להנחיל סוג של בהקטי יהודי עם בהג'אנס ולא כל כך הצליח. מסורת של אדם אחד שגוועה עמו אחרי שנגעה בחייהם של מיליונים ושינתה את היהדות הליברלית ואת הצורה בה שרים בבתי כנסת בכל הקהילות. כמו תמיד, בסופו של דברים אנחנו נכנסים לאסאנה לבדנו, עם עיניים פקוחות. ולטוב ולרע אנחנו עושים את זה אחרי המאה האמריקנית.  

(על האוזניות  – Janis Joplin Kozmic Blues )

סיפורים מתרגול של חודש אב

21 באוגוסט 2011 - 2 תגובות

(על האוזניות – Krystyna Prońko – Jutro zaczyna się tu sezon )

רגעים קטנים של אכזריות – חסר בית זקן מדבר לעצמו בירכתי החשמלית בלילה. כל הנוסעים מצטופפים בקדמת הקרון ומסתכלים עליו, אני עם תיק כבד על הברכיים ומעיין בספר "History of Modern Yoga: Patanjali and Western Esotericism"  משנת 2005 . ספר שמסביר בקפידה איך היוגה שאנחנו מכירים במערב התפתחה כדי לשרת את הטעם של אליטה מסויימת, אורבנית ומתוחכמת, ובעצם התפתחה למשהו מאוד שונה ממה שההודים במאה ה 18 הכירו כיוגה. חסר הבית גורר את רגליו אל עבר דלת הקרון שנפתחה כבר מזמן ועוצר אותה מלהסגר בידיים תוך שהוא אומר בקול רם: "חכה!". כשהוא פוסע החוצה הדלת האוטומטית נסגרת שוב ותופסת את עקבו והוא נופל על פניו ארצה כשק תפוחי אדמה. נפילה איומה, טוטאלית, רעה. כל הפולנים מחייכים, איש אינו מנסה לעזור לו. הוא חסר בית ולכן מוקצה. הייתי שמח להגיד שהתנערתי כארי ונחלצתי לעזרתו אבל הכל קרה כל כך מהר שהקרון כבר חזר לנסוע עד שהבנתי מה קורה. הבטתי בחברי לקרון מחייכים ובאותו רגע הרגשתי רגע קטן וטהור של שנאה. מילא שלא עזרתם, גם אני לא עזרתי, אבל מה יש פה לחייך?

(Wanda i Banda – Hi Fi Superstar )

"לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם" – פרשת השבוע שחלף הייתה פרשת עקב ושם מצווים בני ישראל לטרוף את העמים שהקדוש ברוך הוא מפגיש אותנו עמם בכנען ולא לחמול עליהם ולא להתעניין באלילים שהם עובדים או בסוג המוזיקה שהם שומעים. אין זו הפעם הראשונה שבני ישראל מצוויים להתייחס לעמים אחרים כאל חומרים לעיכול והפרשה, כבר בפרשת שלח לך (סיפור המרגלים) אומרים יהושע בן נון וכלב בן יפונה לעם שמפחד מכיבוש הארץ "וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, כִּי לַחְמֵנוּ הֵם". וברוס צ'אטווין כותב בספרו "נתיבי שיר" שנוודים נוהגים לכנות יושבי אדמה בכינוי לחם או בשר. כלומר, טרף לעניים שמגיעים מהמדבר ואין להם כלום. הוא נותן את הדוגמאות של צוענים וילידים-אוסטרלים. ברגע שהעין חסה, מתעכבת, מתחיל תהליך שהמקרא רואה באופן בלתי נמנע כרשימת נוכחות הלא יהודים בתודעה כאלמנט שיש להתייחס אליו. אלמנט שמעורר פחד, תשוקה, ואולי אפילו רצון להטמע בהם. בן ישראל מתבקש לזכור את המופתים הגדולים שעשה הקדוש ברוך הוא לעמו במצרים. ועל הדרך, גם את האמון שהראו בני העם בקב"ה עצמו. שהלכו במדבר הגדול והנורא ולא עצרו לשאול איפה יחנו משאיות המים מפיקוד דרום. יוסף לייב, מחבר הספר "חסידות קנאביס" הסב את תשומת לבי לעובדה שמצרים משמעו מצר, מקום צר וצפוף שהתנועה בו קשה. במונחים יוגים מצרים היא אוסף ההרגלים הלא טובים שרכשנו לנו (ובמובן עמוק יותר, הקליפות שאנחנו מתעטפים בהן. קליפות של היסטוריה, גנטיקה, נסיבות חיים, הרגלים) שהיוגה אמורה לאפשר לנו להשתחרר מהם.  או לפחות,להזיז את הקליפות  בצורות אחרות, יותר רחבות לב. ככתוב: "והוציאך השם אלוקייך ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטוייה." ואמרו חברים, יד חזקה היא האסאנה והזרוע הנטוייה היא הויניאסה. ולא אנחנו ועוצם ידנו עושים זאת אלא הוא, יתעלה ויתרומם שמו לעולם ועד. בתרגול היומי שלי עולה בי בשבועות האחרונים המחשבה הבאה. יש חומה, אפשר בימים מסויימים לתפוס את איל הניגוח ולנסות לשבור אותה בכוח. יש ימים בהם מנסים לדפוק בדלת ולדבר עם השומר. ויש ימים בהם פשוט נשענים על החומה ומנסים לשפשף ממנה כמה חלקים מיקרוסקופים. אבל כל יום מנסים משהו. עד שמה? עד שנבין שזה לא (רק) הריקוד של שיווה. ככתוב "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם…אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלָעֵם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם וְאֶת-אָהֳלֵיהֶם–וְאֵת כָּל-הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם". זה משהו אחר, "וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם."  

זה לא חוכמה להגיד שמצרים זה פויה –   וזה עוד משהו מפי יוסף לייב שיחיה. "זה לא חוכמה להגיד שמצרים זה פויה או בבל זה פויה. כי זה לא ככה. האימפריה יפה, חכמה, יש לה את כל העולם להציע. וזה תמיד היה החלום של היהודי, להכנס לרומא, להכנס לבבל, ולתקן אותה מבפנים."  ואם נקח את זה לפולין. היה זמן בו פולין הייתה אימפריה, אימפריה ממש. והיהודים רצו לקחת בזה חלק ולתקן את זה מבפנים. אבל זה מאיים על האימפריה שלא רוצה שיתקנו אותה. (כמו שהתלמיד לא רוצה שהמורה יתקן לו את התנוחה. מי לא מכיר את זה? אתה שומע את צעדי המורה וחושב: "יופי, באיזו דרך חדשה ומעניינת יכאיבו לי היום? " ובאמת, הנה ההצעה לקחת את היד כמה סנטימטרים ימינה, אכן! כאב חדש ולא מוכר שיש לנשום איתו לרגע או שניים.) בספר המדהים של פאבל מאצ'יקו* אנו קוראים על משיח השקר יעקב פרנק שבא אל קברו של נתן העזתי בסקופיה ואמר: "נתן העזתי ציווה שישימו בארונו שק עם עפר כדי להראות שהגשמי יהפוך לרוחני. ואני אומר לכם שבעולם הזה, כל הרוחני חייב להפוך לגשמי כמו גופנו ממש. אז כולם יראו, כפי שכל דבר בעולם ניתן לראות." (עמ' 16). זו הדרך שמובילה להכתרת אישה מעורטלת בכתר תורה, זו רדיפת הסידהיס והאסאנה שבתמונות. וזה חשוב מאוד, כי חשוב להסתדר עם האימפריה, אבל זה לא הכל.

(על האוזניות – רוזה אשכנזי, שידעה משהו על להכנס אל תרבות זרה ולהשפיע עליה שפע)

* "The Mixed Multitude – Jacob Frank and the Frankist Movement 1755-1816

רעמים, גשם, ושמש

14 באוגוסט 2011 - Leave a Response

(תקרית חוט הגבינה – טקסס)

ארט נובו בוורשה – הצעה למסלול קצר. ארוחת צהריים במזנון החלבי "התרנגולת הזהובה" (Złota Kurka ,ul. Marszałkowska 55/73). ההמלצות שלנו: מרק סלק קר עם ביצה קשה, חביתות תפוחי אדמה, כרוב ממולא בבשר. אחר כך ללכת לבניין יפה בסגנון ארט-נובו (  ul. Lwowska 15 ) ולעמוד לכמה רגעים מולו ולספוג את הפרטים. כולל את גגוני המתכת שתפקידם להגן על העוברים ושבים מחתיכות שנופלות מבניין הישן. (יש בזה משהו עצוב, במקום לשפץ את הבניין ולהחזירו למצבו הקודם הרימו ידיים ומסתפקים בזה שאף אחד לא יהרג מהחתיכות שנופלות ממנו). בניין יפה נוסף נמצא ברחוב ul.Śniadeckich 23 , אותו עיצב האדריכל מריאן קונטקיביץ ב 1913. משם, אם רוצים, אפשר ללכת לעושה הכפפות ( Rękawiczki) במורד הרחוב. הוא אחד מהשניים האחרונים שנשארו בוורשה והמקום קיים כבר 66 שנים (שעות פתיחה 11:00-17:30 ).  זוג כפפות אישיות בעבודת יד יעלו בערך מאה זלוטי.  בערב אפשר ללכת לקולנוע פמינה ולראות את "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" . ואחר כך לאכול אוכל סיני שסינים אמיתיים ממליצים עליו.  (מתוך: "וורשה האינטימית – מדריך בהכנה")   

(Grazyna Bacewicz – Sonata da camera )