האמבלמה של אברהם אופק באוניברסיטת חיפה 29 באוגוסט 2007

אתמול נסעתי לאוניברסיטת חיפה כדי ללמד בסדנה להעצמה חברתית באמצעות האינטרנט ובכניסה לאוניברסיטה לקחתי את הזמן להתבונן בציור הקיר של אברהם אופק (1935-1990) "ישראל – חלום ושברו". לא תראו את זה על הרשת אבל על הסירה היו אותיות קריליות חומות ודהויות. בהתחלה חשבתי שזה גרפיטי ומישהו חיבל בעבודה. פניתי לשומר ושאלתי אותו אם הוא יודע שיש גרפיטי על העבודה והשומר חייך ואמר לי: "ואללה אחי, לא איכפת לי." הוא גם לא ידע למי פונים באוניברסיטה אם רוצים לדווח על נזק לעבודה.

במבט יותר מדוקדק שמתי לב שהאותיות מתאימות לגוף הסירה ולא פוגעות בציור כפי שהיה אם זה היה גרפיטי פוגעני והתחלתי להתבונן בציור יותר מקרוב. התעלומה נפתרה כשקראתי את שלט ההסבר, שם האוניה היה "צאר קרוב" והיא טבעה אחרי שעלו עליה יותר מדי מעפילים. כך שאולי העבודה לא מתוחזקת היטב (האותיות דהויות גם בטקסטים העבריים והלטיניים) ולא מנקים אותה אבל לפחות לא מחבלים בה. ובארץ שלנו בה אמן פסיפס כמו לב סירקין רואה את העבודה שלו בשברים כי התיכון לו תרם אותה היה לא איכפתי גם זה משהו.   

ואז ראיתי שבערימת המידות הרעות שמאיימות על החברה הישראלית שם אופק את הטלוויזיה ועליה המילים הלטיניות non nisi grandia canto . בעוד שמילים כמו בערות וחמדנות היה יחסית קל להבין את המשפט הזה לא הבנתי. למרבה השמחה עמדת המחשבים הציבורית (אחת מני רבות) נמצאת ממש בכניסה וחיפוש זריז העלה שהתרגום הוא "איני שר על מה שאינו גדול" ושהמשפט הזה מיוחס בדרך כלל לאפולו (אל השירה) לקליאו (אלת ההיסטוריה) והשירה האפית (בניגוד לפסטורלית). שתי ההתייחסות לציטטה היו במאמר על תרבות האמבלמות וייצוגי הטבע ברנסנס ומאמר על תרבות הגנים המעוצבים במאה השמונה – עשרה.

האמבלמה היא סוגה ספרותית בה דימוי חידתי ניצב ליד טקסט פיוטי והקורא מוליד את המשמעות מעצמו. ספרות האמבלמות זכתה לפריחה בעקבות פירסום ספר האמבלמות של אנדרה אלציאטו (Andrea Alciato ) ב 1531 ונתנה השראה לאחד מספרי האלכימיה היפים והפיוטיים ביותר, "מנוסת אטלנטה" של מיכאל מאיר (1617) שאת האיורים בו עשתה משפחת דה ברי המהוללה. תירבות הגנים והפיכת הטבע הפראי עצמו למשהו נשלט ומעוצב לכאורה גם הם מוטיבים חוזרים ברנסנס. אם כן, אופק צייר כאן אמבלמה עברית לצופה המשכיל. כי הטלוויזיה לא באמת שרה על הדברים הגדולים. היא רק מציגה את עצמה ככה. מה שהטלוויזיה באמת עושה זה להראות לנו אנשים שמנים מאבדים משקל, אנשים פרטיים מאבדים את פרטיותם, ואנשים סתם מאבדים את אנושיותם.

אם כך, משחק רציני, בדיחה שמקפלת בתוכה אמת חשובה. כמו בובו פורטונה ב"בגדי המלך" והשחקן שמגלם את המלך הזקן עבור הקולנוע בהצגה "הנסיכה האמריקנית" של ניסים אלוני. "שאלה מנסרת בחלל העולם רבותי…מהו האדם? והתשובה: ניתוחים פלסטיים….ואני מרגיש מצויין, שום דפרסיה!" יש עותק של הנסיכה האמריקנית על קלטת וידיאו בארכיון החוג לתיאטרון של האוניברסיטה העברית  ושווה מאוד לראות איך העביר ישראל בקר ז"ל את הזוועה המחויכת של איש הפלסטיק הזה שמסוגל להיות כל אדם בשלמות מלבד הוא עצמו בחיוך ותנועת יד בלבד. הידיעה שהשחקן שמגלם את פרדי, משה בקר,  הוא בנו האמיתי רק מוסיפה לבדיחה הרצינית מכל. (ויש לרעיון זה אבא, מיכאל גורביץ').

אבל הנה האמבלמה נעשית יותר אפלה, יותר משחקית, כי מסתבר שאת הביטוי הזה הפך המשורר גבריאלו ד'אנונזיו (Gabriele d'Annunzio) שהיה משורר פרוטו-פוטוריסטי ופרוטו-פאשיסטי שהעריץ מטוסים ואופנועים ואת מהירות המתכת של המכונה למאוד ידוע ומוכר. אם אופק נחשף לעבודות ד'אנונזיו והבין למה מובילה הערצת המכונה של הפוטוריסטים אזי יש פה הומור דק עוד יותר. המכונה ואוהביה מכריזים עליה שהיא שרה רק על הגדול והמכונה מתיימרת להיות הגדול, האפי, והחשוב. אבל זו ערמה של הבלים. מי שמתמכר להערצת המכונה ומעניק לה את ראשו מוותר על גופו, כמו השדרן חתוך הגוף ומעשן המקטרת שנמצא בקופסאת המרקע של אופק. ואופק, שגם אם לא היה סוציאליסט צייר פה ציור של סוצליאסיט ציוני אמיתי, מביע פה את דעתו על אוהבי המכונות שמאמינים שהמלחמה היא הדבר היפה ביותר.  

בסרט "חלום של אידיוט" של דני סירקין על אביו, לב סירקין, יש סצנה שרואים אותו מול פסיפס הקיר שעשה בקפיטריה של מפעלי ים המלח. מאות פועלים אכלו שם ויאכלו שם מאז שהפסיפס נעשה. אין זה משנה בכלל אם אמנות ציבורית נוגעת ללבם של שני אנשים או מיליון. החשוב הוא שהיא שם, שהתרבות נותנת מקום לציורי קיר ולמזרקות ולגינות  ולא מתרגשת מפסיפסים בינוניים שכל צופיהם המקוריים פרחו לאבק רק כי הם נעשו לפני אלפיים שנה. ואם אוניברסיטת חיפה (עיר שיש לה עבר סוציאליסטי) עשירה בציורי קיר במבואת הכניסה אליה, משופעת במחשבים, ומקלדות המחשבים הן בעברית אנגלית וערבית (ולא ראיתי זאת בשום אוניברסיטה אחרת בארץ) אז הרויחו הלומדים בה והמלמדים בה. האמבלמות המאובקות והנשכחות של התרבות שלנו ממתינות לנו תמיד שנמחה את העפר מעינינו ונתעורר לראותן.

נ"ב

הרמתי לידיים באיחור אלגנטי את "לילי לה טיגרס" (2004) של אלונה קמחי ואני מתפקע מצחוק והנאה במהלך הקריאה ורושם משפטים יפהפיים. הנה שנייים "הגוף המרומה על ידי הזיכרון כבר התעורר לחייו האחרים" (עמ' 11 ) "למדתי את כוחן המסחרר של המותרות להפיג אי-נחת" (עמ' 89-90 ). קורא ונהנה מכל עמוד.   

        

     

התיאולוגיה של פיטר פארקר וברוס באנר – לעבוד עם הצליעה 22 באוגוסט 2007

הרחק הרחק בפרהיסטוריה, לפני שהיו שתי חנויות קומיקס בתל אביב (קומיקאזה וקומיקס וירקות), היה שירות הקומיקס אקספרס ז"ל. הספק החביב היה מרכז את ההזמנות של הלקוחות, מזמין את החוברות והספרים אליו, ושולח ללקוחות בדואר ישר הביתה. לפעמים הצטברו אצלו חוברות ואז היה יריד קומיקס בחצר ביתו בו היה ניתן לרכוש ספרים בהנחה. אני זוכר שפעם קפצתי לשם ובעודי מחפש ספרים להנאתי ראיתי לא רחוק משם שלושה ארבעה ברנשים. לא רזים במיוחד, עם תספורות לא טובות במיוחד, לבושים ברישול. והם שוחחו בינהם על נושא איזוטרי כמו מי היה העיפרונאי (Penciler) הטוב ביותר של האקס מן בין 1969-1979 . באותו רגע היו לי שתי התגלויות מזעזעות, הראשונה, אני יכול להבין על מה הם מדברים. השניה, יש לי משהו להוסיף לשיחה.

זה בערך כמו לפגוש חבורת מוטאנטים אוכלים עכברים מטוגנים מדלי ולזהות שאחד מהם הוא חבר ממש טוב שלך ושנורא בא לך להצטרף. הגיק הפנימי שניסית להותיר מאחור פורץ כמו התרמילים בסרט "פלישת חוטפי הגופות" או הזומבים ב"ליל המתים החיים" ומכריח אותך להסגיר את עצמך. להושיט ידיים למוח נימוח או להירתע מאש. אומרים שמקור המילה גיק בכינוי סקוטי לשוטי היריד האנגלים שהיו אוכלים את ראשיהן של תרנגולות חיות לבדר את הקהל. משהו מהשילוב הזה של בידור זול, בחילה, וסקרנות מהולה בחשש נמצא בתת-תרבויות הגיקיות עד היום. (גם בתרבות הבלוגים).  וכמו זומבים או ערפדים, אם ננשכת בגיל צעיר, אתה נושא את זה עמך. וזה בסדר, אפשר לחיות עם זה, ואפילו להיות מאושר.

פיטר פארקר וברוס באנר הם סיפורים של מודרניות מדעית ומה קורה כשהמודרניות מגלה משהו חדש ומופלא לחלוטין בתוך עצמנו. אצל פיטר פארקר זה עכביש רדיואקטיבי שנושך אותו ומעניק לו כוחות על ואצל ברוס באנר זה קרני גאמה שמשנות אותו לענק אדיר כוח. המדע, כמו פיה או שד, משנה אותנו מבפנים ומשאיר לנו את השאלה איך אנחנו מסתדרים עם זה. בניגוד לערפדים, שדים, או רובוטים שהם מהויות חיצוניות לאנושי פארקר ובאנר הם בני אדם שמגלים בעצמם פוטנציאל חדש לטוב ולרע. ובמקרה של באנר, לרגש. רגש עצום שסוחף אותו וכמעט הורס אותו לגמרי. זו הסיבה שהדמות של באנר יותר קשה להזדהות מהדמות של פארקר, הוא פיטר פארקר בלי השפעות מיטיבות של אהבה רומנטית ומשפחתית. אדם שכלתני ועצור שניתן לו המון כוח ומעט מאוד כלים לעבוד איתו. הקושי הזה מוביל לכך שכול הילדים מחבבים את הרעיון של הענק המופלא, של כעס אדיר שגורם לך לפרוק עול באלימות פנטסטית ושאגות, אבל כשהם גדלים הם רואים בקולנוע את ספיידרמן.

הקומיקסים של סטן לי השפיעו כל כך בגלל שהם הציגו גיבורים פגומים. הם רבי כוח וחכמים ויש להם כוחות על אבל יש להם צליעה. פיטר פארקר מנסה לעשות כסף מכוחות העל שלו בהתחלה, הוא לא בונה מצודה של בדידות בקוטב כמו קאל אל. ברוס באנר לא עושה טוב מתוך תכנון שכלתני, ברוב החוברות הראשונות שלו ה"טוב" שהוא משיג מושג בטעות כשהוא בורח מצבא ארה"ב שמנסה לעצור אותו. (האנטי-צבאיות של באנר היא אחת התופעות האנרכיות והמקסימות ביותר בעולם של סטן לי.) והניסיון הזה לעבוד עם הצליעה, לעבור את הגלגול מגיק לגבר אנושי והגון שלא רדוף על ידי שדים של זעם ותסכול ומסוגל לחיות באהבה עם אחרים. הוא אחד הדברים שמקסימים אותי כל פעם מחדש בקומיקסים, וזה שווה עכבר מטוגן מדי פעם.               

פוסט קצרצר מהעבודה לזכרו של מייק וירינגו 14 באוגוסט 2007

קראתי בבלוג של וורן אליס (סופר קומיקס) שמייק וירינגו (אמן קומיקס) נפטר ביום ראשון מהתקף לב בגיל 44. לא עקבתי אחרי הקריירה של מייק אבל חיפשתי קצת דברים שהוא עשה ואהבתי. כל מי שבוחר לחיות מלצייר קומיקסים הוא אדם אמיץ ומיוחד. קמתי הבוקר עם קצת מחשבות על קומיקס ואני מקווה להרחיב על זה קצת במועד מאוחר יותר. תזכורת לעצמי, להביט קצת בעננים היום, ובכוכבים.  

"כל כך הרבה צומחים ואף אחד כמעט אינו פורח" – דליה רביקוביץ "שני שירי גינה" 1965 13 באוגוסט 2007

כשהייתי ילד היתה סדרת ספרים שמאוד אהבתי שעסקה בהכי בעולם. הסיפורים המדליקים בעולם, המפתיעים בעולם, המתוחכמים בעולם. הם יצאו בהוצאת אדר בתרגומו של י. יצחק ודוד בן קיקי (שגם כתב כמה סיפורים עבריים כנגד רוב סיפורי הסדרה שתורגמו מאנגלית). הנושאים היו אימה, מתח, ותעלומות. אחד הסיפורים שנחרטו בזכרוני היה אודות ברנש שרוכש ספר הדרכה על איך להיות מצליח יותר ולומד להיות יותר אסרטיבי. הוא מעתיק את הצעת המתחרה שלו כדי להשיג קידום, מתנהג בתוקפנות לאחרים, ולא מתחשב בבקשות שכנו החיוור והביישן להנמיך את המוזיקה בגלל מצבו הרפואי הרגיש. הוא זוכה בקידום, מגיע הביתה, ושם ממתין לו השכן עם גרזן ומסביר לו עם ניצוץ מטורף בעיניים שהוא סכיזופרן עם קבלות ולכן אף אחד לא יעניש אותו אם יפצפץ את ראשו בגרזן. חיפשתי עכשיו את הסיפור ולא מצאתי אותו אבל זכרתי משם לקח חשוב, לא לבטוח במדריכים להצלחות.

אז תבינו את הקשיים שהיו לי ככשהתחלתי לקרוא את "איך לעשות דברים" של דיויד אלן, גורו הניהול האמריקני כרגע, אחרי שחבר מהמחלקה המליץ לי בחום על יישום השיטה שלו. קניתי את הספר בעיקר כי התרשמתי מהטיפ הראשון שמופיע ממש בהתחלה, כל דבר שאפשר לעשות תוך שתי דקות כדאי לעשות מיד. זה בא לי טוב ביחד עם הכלל היוגי שעשיה עדיפה על אי עשיה ועוזר לרוקן את תיבת הדוא"ל ברגעים קשים.

בסוף השבוע האחרון, אחרי שינה בריאה של 15 שעות והחלמה מצינון קל, פניתי לאחת המשימות של אלן. לסדר את המגרות, ארון הבגדים, הספריה, וכל חלל אחר שאנחנו יודעים שהוא מבולגן. העניין הוא שאני מסודר-מבולגן, כלומר, אני מאוד מסודר ברמה של לשמור יומן אירועים, לעדכן בלוג, ולשמור מסמכים בתיקיות – ומאוד מבולגן ברמה של לצייר ביומן האירועים בצבעי פנדה כדי להדגיש אירועים מעניינים או חשובים ולשים את כל המסמכים בתיקייה לפי סדר הגעה (בלי מיון). ככה גם צברתי בעשרים וחמש השנים האחרונות סיפורים קצרים, מכתבים, מאמרים, ומזכרות בשתי מגרות גדולות ושופעות ששכבת הבסיס שלהם מתחילה בגיל ארבע פחות או יותר. משהו חדש מגיע? הופ, למגרה. ככה למשל צברתי גליון של טיים ממש אחרי 11 בספטמבר 2001 , את העיתון מהיום אחרי המילניום כשלא היה באג אלפיים, כרטיס ביקור של מסעדה בפריז, התוכניה של פנטום האופרה בניו-יורק, איחולים ליום הולדת מהיסודי ועוד מזכרות כאלו.

לקחתי את הזמן ועברתי בסוף שבוע על הרבה דברים. בגדים שלא לבשתי השנה הוצאתי מהארון, ויטמינים שהתחמצנו מזמן נזרקו מארון הרחצה, זרקתי את העיתון ששמרתי מהיום אחרי רצח רבין במחשבה שהגיע הזמן לחיות יותר באישי ופחות בפוליטי. עברתי על עשרים שנה של מכתבים, שירים, ותמונות – כולל, בקרקעית, תמונה שלי מהגן. סיפורים קצרים שחברים כתבו ושלחו לי וסיפורים שכתבתי בעצמי. וככה, כשמה שחשוב מסודר בערמות לפי נושאים ומה שלא חשוב הולך לשש שקיות אשפה גדולות, יצרתי חלל חדש לפרוח בו. כל מה שחשוב או יפה לשים מול העיניים, שיהיה על השטח. זה מצחיק כמעט לתאר את תחושת ההקלה שחשתי אחר כך מעצם הידיעה שאני יודע בדיוק מה יש לי ומה אין לי. שאין חללים מבולגנים שאני רק זורק לשם דברים ודוחה לעתיד לא ברור. אתמול לבשתי מכנסיים שיש לי כבר הרבה זמן אבל לא לבשתי קודם כי לא ראיתי אותם. כדי שהארנק יתאים למכנסיים הוצאתי ממנו את כל כרטיסי הביקור והדברים הלא נחוצים וזרקתי כדי שיהיה שטוח ודק. שינויים קטנים מובילים לשינויים גדולים, בגלל המכנסיים והארנק התחשק לי לאכול צהריים במקום חדש ואכלתי סלט ירקות במקום החומוס הקבוע. הירקות התעכלו מהר והקיבה אותתה שלא יהיה לי טוב להמתין עם האוכל עד לאימון השגרתי כי היא תתקומם. אז הקדמתי את שעות האימון והיה אימון מצויין. כמו שלפעמים קורה בהתמדה ולאורך זמן.

יש צעדים מאפשרי צמיחה שאפשר לקחת כדי לעודד את האפשרות של פריחה. הפריחה עצמה, כשהיא באה, היא עניין של קצת מזל, קצת תזמון, קצת חסד, והעבודה הטובה שהשקענו לפני כן.

נ"ב

חבר שאל אותי אם לא מפריע לי לקרוא ספרי "עזרה-עצמית". אמרתי לו משהו שאני חושב שהוא מאוד נכון, "אני אשמח לכל העזרה שאני יכול לקבל וליישם אותה." כמו למשל, המוזיקה האירית של סולאס (http://www.solasmusic.com/) שמאוד משמחת אותי ביומיים האחרונים.

סיפורים מהמזרן (של היוגה) 3 באוגוסט 2007

השבוע מצאתי את עצמי משוחח עם קרובת משפחה אהובה במיוחד על זה שבמלון בו היא מתארחת לא איפשרו לאחותה ללכת לברכה בלי לשלם וזה הכעיס אותי. היא אמרה לי להיות יותר רגוע בקשר לזה. "יותר רגוע?" אמרתי בחיוך וחשפתי קיבורת זרוע יוגית ושרירית למדי "את חושבת שאני מתאמן יום-יום כדי להיות רגוע?"

 וככה, במשפט אחד, חשפתי יותר ממה שרציתי על התרגול הגופני של היוגה, הדימוי העצמי שלי, ומה שביניהם. נכון שבתרגול אני עושה אום עם כולם ובשלב המנוחה עוצם עיניים ומאחל טוב לאחרים אבל בסופו של דבר, כשבאתי אל היוגה באתי כדי להתעמל. להיות מהיר יותר, חזק יותר, גבוה יותר, אקטיבי יותר, ובקיצור, להיות יותר. ולהיות יותר זה גם חשוב לגבריות ומה שהחברה אומרת שזה גבריות. "היזהר לך אבו-ג'ילדה מנהיג הכנופיות הערביות! כוח היוגה העברי יכה אותך נמרצות באנרגיות הפראנה והויאנסה העצומות שלו!" כי כשעושים הרבה אשטנגה יוגה באמת נעשים רזים, חזקים, ומהירים יותר. השאלה היא מה זה עושה לאגו. האם אנחנו באמת משכילים להנות מהגופניות החדשה הזו ולקבל את המצבים החדשים שהיא מביאה או שאנחנו מנצלים את ההזדמנות להחיות את כל הפנטזיות שלנו מתקופת רכיכותנו הבוקית וחסרת הישע. במין ניסיון בלתי אפשרי לתקן את העבר אם רק נעשה מספיק כפיפות בטן. כמובן שזה לא עובד אף פעם כי אי אפשר לתקן את העבר אלא רק ללמוד לחיות איתו עם פחות כאב. וכמו שאמרה אחת החברות החכמות שלי, כל עוד קיבלת שהחיים כואבים כאקסיומה אין לך אפשרות להפחית את הכאב או להפסיק אותו לגמרי.   

וכמו תמיד, מה שאנחנו מבינים מצויין (בחלקנו) כשזה נוגע לדברים גדולים מאוד (המחשבה שאם אחרי טיול למחנות הריכוז וההשמדה בפולין נתגייס לצה"ל נעשה משהו נגד הטראומה הזו) או לאנשים אחרים (המחשבה שאם גברת בדיונית תפרסם את כתבי אביה המנוח זה ישפר רטרואקטיבית את יחסיהם שהיו מתוחים וקשים) לא תמיד אנחנו יכולים או רוצים להבין על עצמנו.

המקרה הזה מצטרף עבורי לעוד שני מקרים שקרו לי השנה בהם למדתי יותר ממה שחשבתי על עצמי בזכות ההתמדה והמחשבה על יוגה (וקצת תיאולוגיה כמובן). הראשון היה ממש בתחילת דרכי לפני שנה וחצי כשהכל היה קשה, והברכיים היו כפופות, והיד לא הגיעה לבוהן הרגל וכ"ו. יום אחד שמתי לב לתהליך המנטלי שאני מקיים בראשי: "למה הזרוע המחורבנת לא מגיעה לבוהן? למה היד המזויינת לא מגיעה לברך? למה הברך הדפוקה לא מתיישרת?" ואז שאלתי את עצמי, עם הזיעה של חצי שיעור עלי, "למה אני מתייחס בכזו אלימות וגסות רוח לגוף שלי?"

כי הגוף שלי לא נתן לי את מה שאני רוצה באותו רגע. כי התרגלתי לחשוב שהאני שלי זה מין אבסטקרט מנטלי שיושב במקום מסויים (בנראה בגולגולת) ומשם "מפקד" על הכלי של הגוף. האבסטרקט רוצה טעים בפה אז הגוף מביא שוקולד. האבסטרקט רוצה לראות ציור אז הגוף מביא את איברי החישה לגלריה וכ"ו. ולכן כשהאבסטרקט רוצה משהו ולא מקבל אותו מהגוף האבסטרקט כועס ונעלב ומקלל. "חשבתי שיש הבנה בינינו אבל ראיתי שטעיתי! אז אני הולך! תסדרו בלעדי, שלום!" ואז האבסטרקט מגלה שאין לאן ללכת מהגוף. לא משנה כמה קוראים או רואים סרטים או חושבים מחשבות עמוקות. וגרוע מזה, האבסטרקט (זוועת עולם מטילת אימה) יודע שיום אחד הגוף יחדול ועמו גם האבסטרקט. פלא שהאבסטרקט פוחד מהגוף? מזלזל בו? קורא לו פרימיטיב (יעני, ראשוני)?

ואז התחלתי להרגיש שהגוף שלי זה אני, ואני זה כל הגוף שלי, וכל מה שאני עושה זה חלק ממני. והפסקתי את התהליך המנטלי הכעוס הזה והתחלתי להנות יותר ממה שאני כן יכול לעשות. (רמז, יותר ממה שחשבתי כשהתחלתי).  

המקרה השני קרה כמה חודשים יותר מאוחר. בא לכיתה בחור חדש, צנום, נמוך, ועשה כל ויניאסה ואסנה באופן מושלם ומעורר קנאה. על השיעור הראשון כמובן.

נשמתי עמוק ואמרתי, "לא נורא, הוא זה הוא, אני זה אני, כל אחד פוסע במסלולים אחרים וכ"ו. חוץ מזה, כמה אני כבר אצטרך לראות אותו? הרי הוא לא יגיע כל יום, ואם יגיע, לא יגיע בשעות שלי."

ובכן, נה באוזן, הגיע גם הגיע, ודווקא בשעות שלי. בסוף לא התאפקתי ושאלתי אותו למה הוא עושה יוגה כי ברור שהוא מגיע מרקע ספורטיבי. חייך העלם ואמר (באנגלית) שהוא רקדן מקצועי. שאלתי אותו (באנגלית) אז למה יוגה? הרי זה לא שהוא צריך לעשות יותר פעילות גופנית כדי להרזות." ואז הוא אמר לי משפט גדול: "Because dancing hurts " כששאלתי, הסביר לי שבמחול מאמנים את הגוף לעשות דברים שגוף אנושי לא אמור לעשות ולכן זה מכאיב, והיוגה מעלימה את הכאב.

ובאותו רגע השתחררתי מקנאה עמוקת שנים שהיתה לי ברקדנים (ולא, אין כאן סיפור על ילד שנשלח לכרות פחם במקום לקחת שיעורי ריקוד. אף פעם לא רציתי לרקוד או הפגנתי לזה כישרון מיוחד.) רקדנות נראתה לי תמיד כמין מקצוע בו הכל מושלם באופן טוטאלי. הגוף שלך זה העבודה, הריקוד זה החיים שלך, אתה מופיע ברחבי העולם לתשואות המבקרים, שומר על גזרה מושלמת, ובנוסף לכל זה יש רקדניות סביבך (אם כי אני חייב להוסיף שלא תמיד זו ברכה). בקיצור, זונות אחד אחד. מקפצים להם בטייטס ושותים תה צמחים בזמן שאנו, שאר בני התמותה, מזיעים בקיץ ומצטננים בחורף.

כמובן שלא ידעתי שריקוד זה מכאיב. ואם ריקוד זה מכאיב וגובה מחיר כואב מאלו שעוסקים בו, אז וואללה, אולי באמת עדיף לעשות יוגה. ולאט לאט לעבור מעולם של פנטזיות ואמוציות בטורים גבוהים לעולם המורכב יותר של מה שנמצא.   

נ"ב

ואומר בוב דילן הגאון: "מורים מורים שידע מחכים/ מטיפים מטיפים גאולה זה מדהים/ אבל אפילו נשיא ארצות הברית לפעמים חייב לעמוד עירום."