(על האוזניות – זיקית 1975)
צלילים מתוקים של ג'אז ביום אפור – בית הקפה האלחוטי מול הבית שכור עבור יום הקומוניון של ילדה פולניה מקסימה עם שמלה לבנה ושובל ארוך. המשפחה הגיעה כולה לרגל השמחה, הגברים בחליפות והילדים בחליפות קטנות יותר. הזאטוטים משחקים בבלוני הליום ועל השולחן בפנים יש מפות צחורות ונרות. מי שמעשן, או לא מקורבי המשפחה, יושב בחוץ ומהשתמש בקישור האלחוטי תחת שמשיה שמגנה מהזרזיף שלאחר ליל המוזיאונים.
ליל המוזיאונים – מדובר ביוזמה ברוכה של העיר וורשה לפתוח את העיר בליל אביב ולתת לאזרחים אפשרות לפקוד את בתי התרבות ולהנות. אני מתחיל את הערב במסיבת חשמלית שארגנה המחלקה לפילוסופיה של אוניברסיטת וורשה. כדי לעלות צריך להזדהות עם סיכת פילוסופיה. החשמלית נוסעת שלוש שעות ומשמיעה מוזיקה קצבית ורמה ומקושטת בבלונים. אני חושב לעצמי שהרצון בתנועה בעורקי העיר מביע מהות מודרניסטית מסויימת. "שופני יא נאס" מול פני האנשים המופתעים כשמגיעה חשמלית לא מוכרת ועליה האות W . ואולי מדובר בשילוב של כמה פנטזיות עירוניות, הפנטזיה על תנועה מתמדת, הפטזיה על הקו הלא מוכר שיקח אותנו אל מקום חדש, והפנטזיה על להשתלט על מרחב ציבורי באופן חדש. מסיבה של סיטואציונים. אני נזכר בקטע מתוך ספרו של יהושע אדלסטיין על הפשע ביפן (Tokyo Vice: An American Reporter on the Police Beat in Japan/ Joshua Adelstein ) בו הוא מתאר את סצנת מועדוני המין בטוקיו. מסתבר שהחוק היפני מגדיר פעולה מינית בתור פעולה של חדירה, ולכן רק זה אסור, כל דבר אחר מותר וחוקי. כתוצאה מכך מועדוני המין בטוקיו הציעו שלל מגוון מאוד של שירותים והצעות. החל ממועדנים שהציעו כוס קפה ומציצה בשלושים יין וכלה במועדון המטרו. שהיה מועדון שעוצב כקרון של רכבת תחתית בו אחת מהנערות שעובדות בו הייתה מטרידה מינית את הלקוחות, ועבור תשלום נוסף הייתה עושה זאת גם בקרון אמיתי. אדלסטיין סבור שהיפוך התפקידים המגדרי (גבר מוטרד, אישה מטרידה) היה האלמנט שהפעיל את המכניזם של התרחיש הארוטי הזה. אגב, מועדני המין בטוקיו סגורים ללא יפנים. ריאקציה לשנות הכיבוש האמריקני בהן המצב היה הפוך (לקוחות מערביים ונערות יפניות). הזרים גם אסורים בכניסה למקומות בהן יש מארחות מערביות, הסיבה לכך, אומר אדלסטיין, פשוטה מאוד. לקוחות מערביים נוטים לרחם על הדומות להן כשהם רואים אותן במצב כל כך לא נעים.
אבל פנטזיה לחוד ומציאות לחוד, במסיבות מהסוג הזה המכנה המשותף של תלמידים אירופאים שמכירים אלו את אלו ונאלצים לראות זה את זו גם מחר מונע תרחישים מסוג זה. אחרי כשעה אני ועוד כמה חברים הולכים לנסות את מזלנו במשהו מאוד מיוחד. לעמוד בתור לתחנת סינון המים העתיקה בוורשה (1886). אנו עומדים בתור ארבע שעות, לא רואים את התחנה, ומרגישים טוב עם זה. איך זה יכול להיות?
התור הפולני, קווים לדמותו – אני מניח שהדבר המוזר ביותר עבורי זה שתחנת סינון מים רכשה כאלו מימדים מיתיים. מדובר בסוג מסויים של חוויה, או אתגר, שכל וורשוואי משכיל מכיר. התור עצום ואנשים מתחילים להגיע כבר בשש בערב. הסיורים מסתיימים באחת בלילה. באופן מרשים, עמידה בתור במשך ארבע שעות לא מביאה את העומד לראות את התחנה מבפנים. כמות האנשים היא עד כדי כך גדולה.
העמידה בתור לא מרגיזה את הפולנים כי היא רצונית. מי שרוצה עוזב והולך לעשות משהו אחר. כל המוזיאונים פתוחים ויש שלל אטרקציות, מוזיקה, קולנוע, משחקי לוח, מה שתרצו. הדבר המדהים הוא שהאנשים בתור, וגם הקבוצה שלי, בחרו להישאר ולעמוד בתור כל הזמן הזה וגם אחר כך (!!!) כשהיה ברור שאין לנו סיכוי להכנס. (אחד הממתינים ניסה ללחוץ על הפעמון בכניסה כדי שיפתחו לו באופן מיוחד ולא עשו את זה). הקהל לא התפרע, לא ירק, לא צעק. פשוט חייך והתפזר. למה הם עשו את זה?
(Halina Frackowiak – Wodo, Zimna Wodo )
ההכרה העגומה בתבנית הנפש הפולנית הטבועה בנו – הדבר הראשון שיש להודות בו כדי להשתחרר מהמועקה היא שלהמתין בתור היא סיטואציה משחררת חברתית. כולנו סובלים ביחד, ולכן, באופן יוצא מן הכלל, מותר לדבר עם זרים. כי מדובר בחוויה משותפת שמאחדת בינינו ויש יריב משותף (השעון שרץ ללא רחם וחברת המים). אחר כך אני מוצא ברשת שבעצם אפשר לקבוע זמן ולבקר את המבנה מתי שרוצים בחודשי הקיץ. כך שכל האנשים שעומדים על הרגליים חמש ושש שעות עושים את זה לא כי הם מוכרחים אלא כי הם רוצים. ולמה אנחנו רוצים? כי זה כיף. יש למה לצפות, הולכים ביחד לאתר נוחיות באזור (ומוצאים אחת במועדון ביליארד). שולחים אנשים להביא פיצה ושתייה. אוכלים בעמידה בתור. ומדברים עם האנשים. הזוג מאחורינו למשל למד סוציולוגיה בטורון. הזוג מלפנינו הוא זוג של פולנים בפטיסטים. האישה למדה בתיכון בקולרדו ולימדה אותי שיש שם משחק שנקרא "הפל את הפרה" (Cow Tipping) ששמו כן הוא, מפילים פרות אמיתיות בתור אתגר. בדיקה של התיאוריה ברשת מגלה שהיא כוזבת, אגדה אורבנית אבל משעשעת. במהרה מסתבר שיש לנו מכרים משותפים והם בכלל הולכים לטיול בירושלים עוד מעט. ככל שהשעות מתארכות אנו נכנסים אל מצב כפית משותף ושרים ביחד שירים אירים, רוסיים, פולנים, וישראלים ("הורה האחזות"). כולל המשחק המשותף של אנשים עייפים בכל העולם, לשיר שירים מוכרים עם מילים שקשורות לסיטואציה. כמו השיר הידוע של הביטלס "לילה ארוך (של המתנה לתחנת המים)" והביצוע של פינק פלויד ל: "הייתי רוצה להיות בתוך תחנת המים." יום למחרת כבר נעשינו חברים בספר – הפרצוף.
הדבר השני שמעניין בקשר לנפש הפולנית, זה הסיפוק או המרוצות מכך שאכן, חיכינו כמו כלבים בתור ולא קיבלנו את מה שרצינו. ואנחנו שמחים (!!!) הציפייה התגשמה. כמו שאמר חבר ישראלי שהמתין (ונהנה) עמנו: "בישראל זה לא היה קורה. היו שורפים את התחנה א ו עושים קומבינות כדי שיפתחו. פה כולם חיוכים, מרגישים טוב להיות אהבלים ביחד." ויכול להיות שגם זה מפתח להבנת החוט הפולני המשוך על הישראליות.
מוסרות ומוטות - בלוג יוגי תיאולוגי 